אתיקה

אריסטו אומר שקשה לקבוע חוקים מדויקים בנוגע לכעס – שאלות כמו "על מי עלינו לכעוס?", "על מה עלינו לכעוס?", "כמה זמן עלינו להישאר כועסים?" ו"מתי כעס הולם הופך למזיק?" הן שאלות שאין להן תשובות חד-משמעיות. המורכבות של הרגשות האנושיים מראה שאין נוסחה אוניברסלית או גבול מוחלט להגדיר מתי כעס מוצדק ומתי הוא נעשה מופרז או בלתי הולם. מדובר בנושא עדין ותלוי-הקשר, שקשה להאחיד אותו.

אריסטו בוחן כיצד אנשים סוטים מהמצב האידיאלי או "מצב האמצע" בתגובה הרגשית, במיוחד בכל הנוגע לכעס. הוא מציין שסטיות קטנות — להיות מעט סלחני מדי (חוסר בכעס) או מעט נוטה להתפרצות (עודף כעס) — אינן זוכות בדרך כלל לגינוי. למעשה, החברה לעיתים קרובות משבחת את הסטיות הקלות הללו בהקשרים מסוימים, ומציגה אותן כמעלות.

לדוגמה, אדם שמפגין חוסר בכעס עשוי להיתפס כ"בעל מזג טוב," אדם שנשאר רגוע ונינוח, תכונה שלרוב מעוררת הערכה. מצד שני, אדם שמפגין צורה מבוקרת של כעס או אסרטיביות עשוי להיקרא "גברי" (בעידן של אריסטו, פירוש הדבר היה חזק, אמיץ או סמכותי), שכן לעיתים החברה מעריכה את היכולת לנתב כעס כדי לשאוף לצדק, לאכוף חוקים או להנהיג בביטחון.

באופן מהותי, אריסטו מראה שההקשר ומידת הסטייה יש להם חשיבות. סטיות קלות מהאיזון האידיאלי עשויות לעיתים להיחשב כחיוביות, בהתאם לנסיבות ולערכי התרבות. עם זאת, הוא מתכונן לטעון שהמעלה האמיתית עדיין טמונה בשליטה על "מצב האמצע," שבו הכעס מוחל ברגע הנכון, באופן המדויק ובעוצמה הנכונה.

אריסטו מכיר כאן בכך שזה קשה מאוד לקבוע קו מדויק שבו ההתנהגות של אדם מפסיקה להיות מקובלת והופכת לכזו שניתן להאשים אותה. זאת משום שהחלטות כאלה תלויות מאוד בנסיבות הספציפיות של כל מצב (העובדות הייחודיות) וביכולת של הצופה להבחין ולהבין אותן (התפיסה). למעשה, אין כלל נוקשה או נוסחה מדויקת לקבוע מה נחשב ל"כעס מוגזם" או "כעס מועט מדי"—ההקשר וההבנה האישית חיוניים להחלטה זו.

אריסטו אומר ש"המצב האמצעי", או האיזון באופן שבו אנו מבטאים כעס, הוא מה שראוי לשבח. המשמעות היא להרגיש ולהביע כעס כאשר זה מוצדק – כלפי האנשים הנכונים, מסיבות נכונות ובאופן הולם. לעומת זאת, לחרוג יותר מדי לאחד הכיוונים – בין אם זה בהבעת כעס מופרזת (עודף) או מעטה מדי (חוסר) – נחשב לפגם. ההאשמה על פגמים אלו משתנה בעוצמתה: היא עשויה להיות קלה אם חוסר האיזון קטן, גרועה יותר אם הוא משמעותי, ורעה במיוחד כאשר הקיצוניות חמורה. בעצם, אריסטו מדגיש את חשיבותה של המתינות – למצוא תגובה מאוזנת ומחושבת לכעס במקום לתת לו לצאת מכלל שליטה או לדכא אותו לחלוטין.

אריסטו מסיים את הדיון שלו על הכעס בכך שהוא מדגיש את החשיבות של האיזון, או ה"מצב האמצעי", בניהול הרגש הזה. הוא סבור שהמפתח להתנהגות מוסרית טמון במציאת האיזון – להיות כועסים על האנשים הנכונים, מהסיבות הנכונות, בדרך הנכונה ובמידה הנכונה. מצב מאוזן זה הוא המצב שצריך לשאוף אליו, מכיוון שהקצוות – בין אם כעס מופרז או מעט מדי כעס – הם פגומים וראויים לגנאי. באמירה זו, הוא מסכם את ניתוחו של הכעס ואת המידות והפגמים הקשורים בו.