אתיקה

אריסטו אומר שכאשר הכעס מוגזם, הוא עלול להשתבש בדרכים רבות. למשל, אדם עלול לכוון את כעסו אל האדם הלא נכון או לכעוס על משהו שהוא לא אמור להתעצבן בגללו. בנוסף, ייתכן שהוא יבטא את כעסו בעוצמה גדולה מכפי שראוי, יכעס מהר מדי מבלי לחשוב, או יחזיק בכעסו לאורך זמן רב מדי. עם זאת, הוא מציין שכל הפגמים האלה בדרך כלל לא מופיעים בבת אחת אצל אדם אחד. הסיבה לכך היא שכעס בלתי נשלט לחלוטין נוטה להיות הרסני לעצמו—הוא לא בר-קיימא, והתנהגות קיצונית כזו נהיית בלתי נסבלת עם הזמן. למעשה, אנשים עשויים להציג סוגים שונים של תגובות לא בריאות, אך נדיר לראות מישהו שמגלם את כל התכונות השליליות האלה במקביל.

אריסטו מציין כאן תובנה עמוקה לגבי טבעו של העודף וחוסר האיזון. הוא בעצם אומר ש"רוע" קיצוני או עודף—כאשר הוא מוחלט או שלם—אינו יכול להתקיים לאורך זמן משום שהוא הופך לבלתי נסבל, ואף הרסני לעצמו. רעיון זה משקף עיקרון רחב יותר בפילוסופיה שלו: המידות הטובות וההתנהגויות המתפקדות נמצאות לרוב באיזון, בנקודת האמצע ההרמונית, בעוד שהקיצוניות מובילה לכאוס ולפירוקה העצמי. עודף, כאשר הוא נדחף רחוק מספיק, מערער את עצמו משום שהוא משבש יציבות והופך לבלתי ניתן לקיימה הן לאדם עצמו והן לסביבתו.

בהקשר הספציפי של הכעס, כוונתו היא שאם מישהו נושא כעס מוגזם בצורתו המלאה והבלתי מרוסנת, הכעס הזה יצרוך אותו ואת מערכות הקשרים שלו, ויהפוך לבלתי נסבל לכל הנוגעים בדבר. זו תזכורת לכך שקיצוניות נוטה להיכשל בהתמדה משום שהיא יוצרת יותר מדי נזק או חוסר הרמוניה, וממוטטת את עצמה מבפנים.

אריסטו מתאר אנשים חמי-מזג ככאלו שנוטים לכעוס במהירות, אך חשוב לציין שגם נרגעים במהרה. הם עשויים לכעוס על האנשים הלא נכונים, מסיבות לא נכונות או בצורה מופרזת, אך הדבר שמאזן את תכונתם הוא שהכעס שלהם אינו נמשך לאורך זמן. פרק הזמן הקצר עד שהם נרגעים נחשב לתכונה הגואלת שלהם. למעשה, ההתפרצויות שלהם הן קצרות מכיוון שהם מבטאים את רגשותיהם באופן גלוי ומיידי, במקום לשמור אותם בפנים.

חלק זה מסביר שאנשים שהם מטבעם מהירי חימה נוטים להביע את כעסם באופן מיידי וגלוי. הם אינם עוצרים או מדחיקים את רגשותיהם, דבר שמאפשר להם להתפרץ ולשחרר את התסכול שלהם. בגלל השחרור המהיר הזה של הכעס, מצבם הרגשי נוטה להירגע יחסית מהר. בקצרה, הכעס שלהם לא נשאר לאורך זמן מכיוון שהם כבר שיחררו אותו.

חלק זה מתייחס לאנשים כעסנים, מונח שנובע מתיאוריית המזגים של היוונים הקדומים, אליה אריסטו מתייחס כאן. אנשים אלו נוטים לכעס מוגזם – הם מגיבים במהירות רגשית, לעיתים קרובות מתפרצים בכעס על כל דבר ודבר, אפילו על עניינים פעוטים. הנטייה הקבועה הזו להתפוצץ היא שמגדירה את אישיותם, ומשתמע ששמם (ביוונית או במסורות קשורות) קשור ישירות לאופיים הלוהט והפזיז. למעשה, הם נותנים לרגשות שלהם לשלוט בהם ללא הרבה מחשבה או ריסון.

אריסטו מתאר סוג של אדם שנוטה לשמור על הכעס לאורך זמן משום שהוא מדחיק או "מכניס לבקבוק" את רגשותיו, במקום להביעם באופן גלוי. במקום להגיב מיד או לשחרר את תחושותיו, אנשים אלה שומרים את הטינה בתוכם, מה שמקשה עליהם להירגע או להרגיע את עצמם. הנטייה הזו להכניס את הכעס פנימה יוצרת מתח מתמשך ולא פתור.

חלק זה עוסק באופן שבו אנשים מסוימים מתמודדים עם כעסם. אריסטו מציין שאצל אנשים מסוימים הכעס שוכך ברגע שהם נוקמים. בכך שהם מגיבים בחזרה, הם משחררים את הרגשות הכלואים בתוכם, ועוברים מהכאב הרגשי של הכעס לסיפוק - או אפילו להנאה - שבתחושת "הנקמה". במובן מסוים, פעולה מתוך כעס משמשת עבור אנשים אלו כאמצעי למציאת הקלה או סגירת מעגל, אך זה נעשה בדרך שמדגישה נקמה ולא פיוס.

הקטע הזה מסביר מה קורה כשאנשים מדכאים את כעסם ולא מבטאים או משחררים אותו באיזושהי צורה. כשהם לא נוקטים פעולה כדי להתמודד עם תחושותיהם – כמו לחפש צורה כלשהי של "נקמה" או הקלה – זה יוצר נטל פנימי. הנקודה כאן היא שכעס מסוג זה נסתר ואינו נראה לאחרים, מה שאומר שאף אחד אינו מנסה לעזור להם באמצעות שכנוע או טיפול בבעיה. כתוצאה מכך, הכעס שנותר ללא פתרון מתעצם ונרקב מבפנים, ועיבודו הופך למשימה איטית וקשה. המיקוד הוא כיצד כעס שלא מתבטא יכול לפגוע בשקט באדם שמחזיק אותו בתוכו.

אריסטו מציין שאנשים שמדחיקים את כעסם לזמן ממושך מבלי להביע אותו—אלו ש"מעכלים את כעסם בתוכם"—נוטים להפוך לאויבים הגדולים ביותר של עצמם. כעס ממושך זה מתפתח בתוכם, מכביד עליהם רגשית ומערער את שלוותם הפנימית. בנוסף, התנהגות זו משפיעה לרעה על הקשרים הקרובים איתם, שכן הכעס המודחק יוצר מתחים ולחצים עם האנשים היקרים להם ביותר. למעשה, חוסר היכולת שלהם לעבד או לשחרר את הכעס בצורה בריאה גורם לכאב מיותר הן לעצמם והן לסובבים אותם.

חלק זה מתאר את מה שאריסטו מכנה "אנשים בעלי מזג רע". אנשים אלו נוטים לכעוס מסיבות שאינן מוצדקות או על דברים שאינם מצדיקים כעס. בנוסף, הם מגזימים בעוצמת הכעס שלהם ("יותר ממה שנכון") ונוטים להמשיך להחזיק בו זמן רב מדי. מה שהופך אותם לקשים במיוחד להתמודדות הוא סירובם לשחרר את הכעס עד שינקמו או יענישו את מי שלדעתם פגע בהם. רעיון זה מדגיש עד כמה הכעס שלהם הוא לא בריא והרסני - לא רק עבורם עצמם, אלא גם עבור האנשים סביבם. הוא מראה כיצד חוסר היכולת לסלוח או להמשיך הלאה יכול להוביל להתנהגות מזיקה ולמתח במערכות יחסים.

אריסטו מבצע השוואה בין מתינות בכעס—דרך מאוזנת ומוסרית לנהל כעס—לבין ההפכים שלה: עודף וחסר. הוא טוען שכאשר משווים בין הקיצונויות הללו, עודף כעס (חם מזג) נחשב לבעיה חמורה יותר מאשר חוסר בכעס (חוסר מזג, או "אדישות"). למה? משום שעודף כעס נפוץ הרבה יותר ומושרש עמוק יותר בהתנהגות האנושית—מאחר והתשוקה לנקמה היא דחף "טבעי" של האדם. אריסטו מציין שאנחנו נתקלים יותר באנשים שהם כעוסים ונקמניים יתר על המידה מאשר באנשים שהם פסיביים מדי או אדישים.

יתרה מכך, אנשים כעוסים מדי הם קשים בהרבה לחיות או לתקשר איתם. חוסר היכולת שלהם לשלוט ברגשותיהם, הנטייה לשמור טינה או להיגרר לנקמה תמידית, הופכים את הקשרים איתם לבלתי נעימים ואף מזיקים.

לכן, למרות שלעולם לא לכעוס ולהיות פסיבי מדי יש גם את חסרונותיו, אריסטו רואה ב"חם מזג"—כאלה שכועסים לעתים קרובות, בצורה בלתי רציונלית, וקשה להרגיע אותם—איום גדול יותר הן עבור עצמם והן עבור מערכת היחסים שלהם עם אחרים. עודף כעס מערער את ההרמוניה בחיים ובקהילות, וזהו עיקרון מרכזי באתיקה של אריסטו.