אתיקה

אריסטו מדבר על פגם באופי שבו לאדם חסרה היכולת לכעוס במצבים שבהם הדבר מתאים—תכונה שהוא מכנה באופן כללי כ"אי-כעסנות" (חוסר יכולת להרגיש או לבטא כעס). הוא מציין כי חוסר כזה אינו נתפס כמידה טובה או ראויה להערכה. במילים אחרות, בעוד שכעס מוגזם מהווה בעיה, היעדר מוחלט של כעס במצבים שבהם הוא מוצדק (ואף הכרחי) נחשב גם כן ככשל. זאת משום שכעס, כאשר משתמשים בו בצורה נכונה, ממלא תפקיד—הוא מסמן שמשהו לא כשורה ויכול להניע לפעולה כדי לטפל בכך.

אריסטו אומר שיש סוג של טיפשות בכך שלא לכעוס כאשר הכעס מוצדק. לדעתו, כעס הוא תגובה טבעית ונחוצה במצבים מסוימים – כמו כשמישהו נגרם לו עוול, או כאשר מתרחשת אי-צדק. עם זאת, גם כעס מוצדק חייב לעמוד בכללים מסוימים: עליו להיות מופנה לסיבה הנכונה, כלפי האדם המתאים, ולהתבטא בזמן הנכון ובאופן המתאים. אחרת, הכעס עשוי להיות מוטעה או לא הולם, וזה עושה אותו בעייתי באותה מידה כמו אי-תגובה כלל כשהיית צריך.

אריסטו מתאר אדם שחסר כל כעס או שאינו מבטא אותו בצורה מתאימה כאשר יש לכך הצדקה. אדם כזה נתפס לעיתים כאדיש או קהה רגשית—מישהו שאינו מגיב לעוולות או פגיעות כפי שראוי היה להגיב. בגלל שהם נמנעים מלהכעס במצבים שבהם הכעס היה מוצדק, אנשים עשויים לראות בהם פאסיביים או כאלו שאינם מוכנים לעמוד על שלהם או על זכויות אחרים. היעדר הכעס הזה עשוי לרמוז על חוסר כבוד עצמי או על חוסר אכפתיות למה שצודק.

אריסטו מציע שסבלנות כלפי עלבונות המופנים כלפי האדם עצמו או כלפי חבריו מבלי להגיב אינה סימן למידה טובה, אלא סימן לחולשה או לעבדותיות. במונח "עבדותי", הוא מתכוון לכך שהתנהגות כזו משקפת היעדר כבוד עצמי ואצילות, כאילו האדם מסכים להיות מושפל, כאילו אין לו עצמאות או תחושת ערך. בעיניו, כעס, כאשר הוא מופנה לדברים הנכונים ומטופל בצורה הולמת, הוא תגובה הכרחית לאי צדק או לפגיעה. בהיעדרו, אנשים אינם מגנים על עצמם או על אלו שאכפת להם מהם, מה שפוגע באופיים וביושרתם החברתית.