אתיקה

הקטע מדגיש שכעס כשלעצמו אינו דבר רע; מה שחשוב הוא מתי, למה ואיך אדם חווה ומבטא כעס. אריסטו למעשה אומר שכעס הוא מוצדק ואף ראוי לשבח אם הוא מתעורר מהסיבות הנכונות, מופנה כלפי האנשים הנכונים, ומבוטא באופן מאוזן והגיוני. מדובר בכיוון הרגשות לפי שיקול דעת רציונלי ובהתמודדות עם מצבים בדרך הוגנת ומידתית. כעס שנשקל היטב ומבוקר כזה זוכה להערכה כי הוא מראה על שליטה עצמית והבחנה מוסרית.

בחלק זה אריסטו מציין שמי שמתאפיין במה שהוא מתאר כ"מתינות" נחשב לאדם מוסרי ומעורר הערכה. למעשה, להיות מתון—מאוזן באופן שבו מתמודדים עם כעס—היא תכונה שהחברה מעריכה ומשבחת.

אריסטו מדגיש שאדם שהוא מתון מזג אינו מאפשר לרגשות לשלוט במעשיו, ובפרט בכל הנוגע לכעס. במקום להיסחף על ידי תשוקה או סערה רגשית, הם מפגינים איזון ושליטה עצמית. כאשר הם כועסים, זה נעשה מסיבות נכונות, מופנה אל המטרות הנכונות, ובמידה נכונה של עוצמה ומשמעות לאורך זמן, בהתאם למה שמוצדק או מתאים במצב הנתון. הכעס שלהם תואם את ההיגיון והצדק, ואינו מתפרץ בצורה בלתי מבוקרת או מוגזמת. למעשה, מדובר ביכולת לבטא רגשות כמו כעס בצורה שקולה ונבונה.

כאן אריסטו אומר שאדם מתון בכעסו—מישהו שמתמודד עם כעס בצורה נכונה—נוטה בדרך כלל יותר לחוסר כעס מאשר לכעס מוגזם. במילים אחרות, אדם כזה לא נסחף להחזיק טינה או לחפש נקמה. במקום זאת, הוא נוטה לסלוח, להבליג או להתחשב בטעויות או חולשות של אחרים.

נטייה זו לסלוח או להתעלם מפגמים עשויה להיתפס כ"פגם" במובן שהיא עלולה לפעמים להצביע על רכות או ותרנות יתר, אך בכללותה, איזון זה לעבר עדינות נחשב למעלה בתוך גבולות הסבירות. אריסטו מדגיש כי מתינות זו—לא להיות מהיר לכעוס, אך גם לא להיות פסיבי לחלוטין—היא המפתח לאופי טוב בניהול תגובות רגשיות.