ספר 4 / פרק 5
פסקה 1 - נחת רוח וכעס.
הסבר - חלק אחר חלק
"אופי נוח הוא המידה האמצעית ביחס לכעס; המצב האמצעי עצמו אינו נושא שם, וגם הקצוות כמעט וללא שם. אנו מגדירים את האופי הנוח כמצוי בעמדה האמצעית, אם כי הוא נוטה מעט יותר אל עבר החוסר, שגם הוא ללא שם."
אריסטו דן במידה הטובה של שלווה נפשית, המתייחסת לאופן שבו אנו מנהלים את כעסנו. הוא מסביר ששלווה נפשית היא "המידה האמצעית," או המצב המאוזן, בכל הנוגע לכעס—היא נמצאת בין שני הקצוות: יותר מדי כעס (עודף) ומעט מדי כעס (חוסר). באופן מעניין, הוא מציין שלמצב המאוזן הזה אין שם מסוים, וגם לקצוות אין שמות ברורים או מקובלים באופן רחב.
מה שאריסטו מדגיש כאן הוא שמידות טובות לעיתים קרובות קיימות כעמדה אמצעית בין שני קצוות לא בריאים. במקרה הזה, אדם שהוא רגוע ונינוח יודע לחוש ולהביע כעס בצורה מתאימה—מספיק כדי לעמוד על שלו בעת הצורך, אך לא באופן שהופך להרסני. באותו הזמן, השלווה הנפשית נוטה מעט לכיוון של חוסר בכעס, כלומר היא מעדיפה להישאר רגועה ומאופקת במקום להיות נוטה להתפרצויות בקלות.
"ההפרזה יכולה להיקרא סוג של "רגזנות". שכן התשוקה היא כעס, אך הגורמים לה רבים ומגוונים."
אריסטו מסביר שכאשר מדובר בכעס, מצב של עודף כעס – כלומר כעס מופרז – מכונה משהו כמו "עצבות יתר" או "רגזנות." זה מתאר נטייה להתפרצויות כעס או התפרצות מהירה של כעס. כעס עצמו הוא פשוט רגש או תשוקה, אך הוא יכול להתעורר ממגוון רחב של סיבות. במילים אחרות, אין סיבה אחת ברורה שיוצרת כעס; הוא נובע מדברים רבים ושונים בהתאם למצב, מה שהופך אותו לרגש מורכב להתמודדות.