אתיקה

כאן אריסטו עושה השוואה בין שני זוגות של מידות טובות כדי להסביר את רעיון האיזון בתחומים שונים של החיים. הוא מקשר בין מידת הגאווה (שעוסקת בשאיפה לכבוד גדול) לבין מידה טובה אחרת, פחותה אך עדיין משמעותית, בתחום הכבוד. הוא מציע שמידה טובה זו, הקטנה יותר, מתייחסת אל הגאווה כפי שהנדיבות מתייחסת אל ההדר.

בהסברים קודמים, אריסטו תיאר את ההדר כעוסק בנושאים רחבי היקף—כמו הוצאות גדולות למען עבודות ציבוריות או מטרות נעלות—בעוד שהנדיבות מתמקדת בהתנהלות יומיומית ומאוזנת עם עושר, כגון נתינה וקבלה באופן הולם. בדומה לכך, הוא מציע כאן שהגאווה פועלת בקנה המידה הגדול של הכבוד, שבו אנשים שואפים להכרה בדרכים גדולות ונאצלות. אך ישנה מידה טובה צנועה יותר, מתונה יותר, הקשורה לכבוד והיא חלה על מצבים קטנים ויומיומיים, כמו שהנדיבות חלה בקנה המידה של ההתנהלות עם עושר.

רעיון זה מדגיש את חשיבות האיזון—לא כל השאיפות לכבוד צריכות להיות גרנדיוזיות, כשם שלא כל הפעולות הקשורות לעושר צריכות להיות ראוותניות.

אריסטו מסביר כאן שיש איזון (או "מידה נכונה") בכל הנוגע לחיפוש כבוד, כמו שיש בעניינים אחרים כמו עושר. בעוד שהגאווה, שנדונה קודם לכן, מתמקדת בכבוד הגדול, אריסטו עובר כעת להתמקד בכבוד יומיומי או "בינוני" יותר. הוא טוען שאדם יכול לחפש כבוד בשלוש דרכים: יותר מדי (עודף), פחות מדי (חוסר), או במידה הנכונה ומהמקורות הנכונים (המידה הראויה). הרעיון הוא שכבוד, כמו שאר ההיבטים בחיים, צריך להימדד במידה נכונה—לא להיחפש בצורה מוגזמת ולא להתעלם ממנו, אלא להתייחס אליו במתינות ובהתאמה למה שבאמת מתאים.

אריסטו מסביר ששני הקצוות בחיפוש אחר כבוד עשויים להיות בעייתיים. האדם השאפתן יתר על המידה מחפש כבוד באופן מוגזם, ולעיתים ממקורות שאינם ראויים או הולמים, מה שעלול להוביל לפעולות המונעות על ידי יהירות ולא על ידי מידה טובה. מנגד, האדם הלא שאפתן נמנע מלשאוף לכבוד בכלל, אפילו כאשר הדבר מוצדק או אצילי—כגון על מעשים שהם באמת מוסריים וטובים. בשני המקרים יש חוסר איזון, כיוון שגישתו של אף אחד מהם לכבוד אינה תואמת את מה שנכון או מוסרי.

בחלק זה, אריסטו מציג נקודת מבט מעמיקה על שאפתנות וההפך ממנה – חוסר שאפתנות. הוא מציין שאנשים לעיתים שיבחו את שתי התכונות הללו, אך מסיבות שונות. אדם שאפתני עשוי לזכות להערכה בשל אומץ ליבו והשאיפה שלו להשגת מטרות נעלות ומכובדות – תכונות המשקפות עוצמה ורצון פעיל להשגת גדולה. לעומת זאת, אדם שאינו שאפתני עשוי לזכות לשבח על מתינותו ושליטתו העצמית, המראים שהוא שולט בתשוקותיו ואינו רודף בצורה אובססיבית אחר הכרה או כבוד.

הרעיון המרכזי כאן הוא ששאפתנות וחוסר שאפתנות עשויים להיות בעלי צדדים חיוביים, בהתאם להקשר ולמידת האיזון שמתבטאת אצל האדם. אך כפי שאריסטו יטען בהמשך, האידיאל טמון במציאת האיזון או ה"מידה הנכונה" שמונעת את קצוות השאפתנות המופרזת או החוסר המוחלט בה.

אריסטו מציין שהמושג "שאפתנות" או "אהבת הכבוד" מפורש באופן שונה בהתאם להקשר. כאשר מישהו מייחס חשיבות לכבוד יותר מהממוצע, לעיתים אנו רואים בכך מעלה ומשבחים זאת, כי הדבר מעיד על שאיפה למעשים אציליים או על רצון להכרה על מעשים טובים. עם זאת, כאשר מישהו לוקח את הרצון לכבוד צעד אחד רחוק מדי—באובססיה לכך או בחיפוש אחר כבוד בדרכים בלתי הולמות—אנו מבקרים זאת כעודף או כבלתי הולם. אותו מושג ("שאפתנות" או "אהבת הכבוד") יכול לשאת משמעויות חיוביות ושליליות, תלוי כיצד ובאיזו מידה הוא בא לידי ביטוי.

אריסטו מציין כי האיכות המאוזנת והמידתית—ה"ממוצע"—שבין הקצוות לרוב אינה זוכה לשם ספציפי. לדוגמה, כאשר מדובר בגישות כלפי כבוד, ניתן לכנות את הקיצוניות של העודפות כשאפתנות (רצון יתר בכבוד או רדיפה אחריו מסיבות שגויות) ואת הקיצוניות של החוסר כחוסר שאפתנות (אדישות לכבוד גם כאשר מגיע לו). אך המצב המאוזן שבין השניים—חיפוש כבוד באופן הולם ולמען סיבות אצילות—נותר ללא שם.

כתוצאה מכך, שני הקצוות "מתחרים" באופן מטאפורי על הכרה במקום האיזון הזה, ובפועל משתלטים על השיח. אנשים נוטים לדבר על הקצוות, כי הם ברורים יותר וקלים לזיהוי, בעוד שהמקום האמצעי, המאוזן והמידתי, קשה יותר להגדרה או לביטוי כשאין לו תווית.

אריסטו מסביר כאן שכשם שזה נכון לגבי כל המידות הטובות, גם כשמדובר בשאיפה לכבוד, יש צורך למצוא את נקודת האיזון. אנשים יכולים לשאוף לכבוד בצורה מוגזמת (יותר מדי) או בצורה חסרת מספקת (מעט מדי)—שני המצבים הללו הם בעייתיים. אך ישנה דרך אמצעית, דרך "נכונה" לשאוף ולרדוף אחרי כבוד. גישה מאוזנת זו היא מה שאריסטו רואה כמידה טובה, גם אם אין לה שם רשמי. מדובר במצב שמקבל שבח כי הוא משקף מתינות ושיקול דעת נכון בנוגע לכבוד, תוך הימנעות משני הקצוות. בעצם, זה קשור בגישה הנכונה כלפי הכרה—לשאוף אליה באופן הולם ובמתינות, בלי להגזים ובלי לזלזל בעצמך.

אריסטו מציין דבר עדין בנוגע לאיזון בין שאפתנות (הרצון לכבוד או להכרה) לבין חוסר שאפתנות (חוסר עניין בהכרה). הוא מדגיש שהעמדה ה"מתווכת" המוסרית — מצב האופי המאוזן בנוגע לרצון בכבוד — קשה להגדיר אותה במדויק, ולכן אין לה שם מסוים. איזון זה עלול להיראות, תלוי בפרספקטיבה, כאילו הוא נוטה יותר לאחד הקצוות או לאחר.

לדוגמה:
- אם משווים את המצב המאוזן לשאפתנות, הוא עשוי להרגיש דומה יותר לחוסר שאפתנות, מכיוון שהוא לא מונע יתר על המידה מהרצון לכבוד.
- לעומת זאת, אם משווים אותו לחוסר שאפתנות, הוא עשוי להיראות קרוב יותר לשאפתנות, מכיוון שהוא לא דוחה לחלוטין את רעיון הכבוד או ההכרה.

במובן מסוים, מצב הביניים הזה "מכיל" את שני הקצוות — הוא מעריך כבוד, אך לא יותר מדי, ונמנע מחוסר עניין בכבוד, אך לא באופן מוחלט. הדבר משקף את הרעיון הרחב יותר של אריסטו, לפיו המידה הטובה טמונה לעיתים קרובות במציאת איזון מחושב ומתאים בין הקצוות, שבמקרה זה הם שאפתנות מופרזת וחוסר שאפתנות מוחלט.

אריסטו מציין כיצד המידות הטובות לעיתים קרובות מתקיימות כ"דרך האמצע" או איזון בין שני קצוות, שנחשבים כהפכים או "מנוגדים". במקרה זה, הוא דן במידה הטובה הקשורה לכבוד—גישה מאוזנת ונכונה כלפי קבלת כבוד. עם זאת, הקושי כאן הוא שלמצב המאוזן (דרך האמצע) אין שם ברור בהקשר הזה, בניגוד למידות מוגדרות יותר כמו "אומץ" או "איפוק". כתוצאה מכך, אנשים נוטים להתמקד בקצוות—שאפתנות מוגזמת (תשוקה מוגזמת לכבוד) וחוסר שאפתנות (חוסר בתשוקה ראויה לכבוד)—ולראות בהם את האפשרויות העיקריות, תוך התעלמות מהאמצע העדין אך הראוי לשבח.

במילים אחרות, אריסטו מציין שבלי שם ברור לאמצע המוסרי, קשה יותר לזהות ולהעריך את האיזון הזה. במקום זאת, אנשים נוטים להתרכז בהתנהגויות קיצוניות, דבר שמוביל להבנה מוטעית של המידה הטובה האמיתית. תובנה זו גם משקפת רעיון רחב יותר—המציאה של איזון בין קצוות היא ליבת החיים המוסריים, גם אם לעיתים אין לנו שמות מדויקים למצבים המאוזנים האלו.