אתיקה

כאן אריסטו מסביר את הספקטרום של הגישות סביב הגאווה. בקצה אחד של הספקטרום נמצא האדם הגאה, שמייצג את האידיאל המאוזן: מישהו שמבין ותובע את הכבוד המגיע לו באמת. אולם, אם מישהו חסר את השאיפה לאידיאל הזה, הוא הופך לענָו יתר על המידה—אדם שמזלזל בערכו ולא תובע את ההכרה או הכבוד שהוא באמת ראוי להם. לעומת זאת, בקצה השני, אם מישהו עובר את הגבול של האידיאל הזה, הוא הופך ליהיר—שואף לכבוד והכרה שלא מגיעים לו באמת, ומפריז בערך עצמו. לכן, האדם הגאה הוא נקודת האמצע, שמשיגה את האיזון המושלם בין הערכה עצמית נמוכה מדי לבין גבוהה מדי.

אריסטו מסביר כאן כי אף על פי שענווה מופרזת (ענווה בלתי הולמת) וגאוותנות אינן בהכרח מזיקות או מרושעות – שהרי אינן נובעות מרוע לב – הן עדיין דרכים פגומות להתנהל בעולם.

עבור האדם העניו מדי, הבעיה טמונה בכך שהוא מעריך את עצמו פחות מדי. גם אם הוא ראוי באמת לדברים טובים או לכבוד, הוא שולל מעצמו את הגמול הזה כי אינו מכיר בערכו האמיתי. תפיסה זו של עצמו אינה רק מוטעית, אלא גם מגלה חוסר מודעות עצמית. אריסטו טוען שאם אותו אדם היה מבין באמת את ערכו, הוא היה שואף ומחפש באופן טבעי את הדברים הטובים שהוא ראוי להם, שכן דברים אלו הם באופן טבעי חיוביים. כשהוא אינו עושה זאת, הוא למעשה מקפח את עצמו, מונע מעצמו את מה שיכל להעשיר את חייו ולשקף את ערכו האמיתי.

בקצרה, ענווה בלתי הולמת מובילה להזנחת העצמי ולהחמצת הפוטנציאל או ההישגים הראויים, פשוט בגלל תפיסה מעוותת של הערכת הערך העצמי. זו טעות הנובעת מחוסר הבנה שלמה של האדם את עצמו.

אריסטו מדבר על הלך הרוח של אנשים שהם "ענווים יתר על המידה" או צנועים בצורה מוגזמת, עד כדי כך שהם אינם מכירים בערכם העצמי. אנשים כאלו אינם נתפסים כחסרי אינטליגנציה או טיפשים, אלא ככאלו שנוהגים בזהירות מוגזמת או הססנות יתרה ("נחבאים אל הכלים"). עם זאת, ענווה קיצונית זו עלולה לפגוע בהם, מכיוון שטבע האדם הוא לשאוף להישגים ולהכרה שמתאימים ליכולותיו ולערכו. אם מישהו חש באופן עקבי שהוא אינו ראוי—even כשבפועל הוא כן מסוגל או ראוי—הוא למעשה מגביל את עצמו. הדבר עלול למנוע ממנו לרדוף אחר מעשים נעלים או מוסריים, לקחת על עצמו אחריות חשובה, או אפילו לקבל פרסים או הזדמנויות חיצוניות שמגיעים לו. במילים אחרות, הספק העצמי שלו מעכב אותו מלהגשים את הפוטנציאל שלו.

אריסטו מסביר כאן שאנשים יהירים נוטים להפריז בערך העצמי או ביכולות שלהם, וזה נובע מחוסר מודעות עצמית. הם נוטים להיכנס למיזמים "מכובדים" וגדולים שהם לא באמת כשירים להם, מה שלרוב חושף את חוסר היכולת שלהם. היהירות שלהם לא נעצרת שם – הם מסתמכים במידה רבה על הופעות חיצוניות, כמו בגדים נוצצים או תצוגות ראווה, כדי ליצור רושם כוזב של חשיבות או הצלחה. בנוסף, הם מרבים לדבר על מזל או אירועים מוצלחים שקרו להם, בתקווה שזה יזכה אותם בשבחים או בהכרה, גם אם הדברים הללו לא בהכרח ראויים לכבוד. למעשה, אנשים יהירים מתמקדים במראית עין ובחיצוניות, ולא במהות, ומתבלבלים לגבי מה שבאמת זוכה לכבוד או להערכה.

אריסטו מבצע כאן הבחנה בין שני פגמים באופי: ענווה בלתי ראויה (לחשוב פחות על עצמך ממה שמגיע לך) ויהירות (לחשוב יותר על עצמך ממה שמגיע לך). הוא טוען שענווה בלתי ראויה היא למעשה יותר מנוגדת למעלה של גאווה (הערכה עצמית נכונה) מאשר יהירות. מדוע? מכיוון שענווה בלתי ראויה היא גם נפוצה יותר וגם מזיקה יותר. היא משקפת חוסר הבנה של ערכו האמיתי של האדם, דבר שעלול להוביל להזדמנויות מפוספסות ולאי-רצון לפעול למען מטרות נעלות או לתבוע הכרה הראויה. לעומת זאת, יהירות, אף שהיא פגם, אינה סוטה בצורה קיצונית כל כך מהגאווה, כיוון שהיא לפחות משקפת רצון להכרה, גם אם הוא מופרז או מוטעה.

בחלק זה, אריסטו מסכם דיון בנוגע לגאווה (או "גדלות הנפש," שלעיתים מתורגמת כ"אצילות רוח"). הוא מדגיש שגאווה קשורה בעיקר לכבוד, במיוחד ברמה משמעותית או "מרוממת". למעשה, הוא מציין שגאווה אינה עוסקת בהישגים קטנים או בהכרה שולית. במקום זאת, היא נוגעת במשהו עמוק יותר—הכבוד או ההערכה הגבוהה שמישהו זוכה להם בזכות היותו ראוי לדברים גדולים, במיוחד למידות טובות ומעשים אציליים. גאווה, כאשר היא נעשית בצורה נכונה, משקפת הבנה נכונה של ערכו של האדם ושל הכבוד שהוא באמת ראוי לו.