אתיקה

חלק זה מתאר כיצד האדם "הגאה" (או כפי שהיום אפשר להתייחס אליו כאדם בעל גאווה אצילית, כבוד עצמי אמיתי או תחושת ערך מוסרי) מתמודד עם סכנה וסיכון. אריסטו אומר שאדם כזה אינו טורח בנוגע לסיכונים קטנים וזניחים ("סכנות קלות") משום שהן אינן בעלות חשיבות רבה עבורו—הוא מעריך רק את מה שחשוב באמת. עם זאת, כאשר הוא מתמודד עם סיכונים משמעותיים או סכנות גדולות שקשורים לדברים שהוא מרגיש שחובה להגן עליהם (כמו צדק, כבוד, או ערכים שגדולים ממנו עצמו), הוא אינו מהסס להתמודד איתם באומץ.

בנוסף, לאדם הגאה יש הבנה ברורה שעל-פי נסיבות מסוימות החיים עצמם אינם תמיד הערך העליון. ישנם מקרים שבהם פגיעה ביושרה, בכבוד או באידיאלים עלולה להפוך את החיים לכאלה שאינם ראויים לחיותם. במצבים כאלה, הוא מוכן לסכן ואף להקריב את חייו, מה שמראה שהמידות והעקרונות שלו מקבלים עדיפות על פני הישרדות בלבד. זה מדגיש את הקשר בין גאווה אמיתית לבין אומץ מוסרי—שניהם שורשם בתחושת ערך עמוקה של מה שראוי באמת.

אריסטו מתאר כאן את האדם הגאה, או "בעל הנפש הגדולה". לאדם זה יש תחושת ערך עצמי וכבוד עמוקים, וחלק מכך מתבטא בדרך שבה הוא מתמודד עם נתינה וקבלה של טובות. אדם כזה מעדיף לתת עזרה לאחרים במקום לקבל אותה, משום שנתינה משקפת עמדה של כוח או עליונות, בעוד שקבלה יכולה לרמוז על תלות או נחיתות.

אם האדם הגאה בכל זאת מקבל עזרה, הוא מרגיש צורך להחזיר בתמורה אף יותר. מדוע? מפני שעל-ידי כך הוא משאיר את הנתינה במאזן שמטיב עימו: הנותן המקורי לא רק מקבל בחזרה השבה מלאה, אלא אף נכנס למצב שבו הוא מרגיש חייב לאדם הגאה, ובכך מחזק את מעמדו של האדם הגאה כעליון או איתן יותר במערכת היחסים. התנהגות זו עולה בקנה אחד עם שאיפתו של האדם הגאה לשמור על עצמאותו וכבודו בכל מערכות היחסים. במהות, הוא שואף להיות זה שמרומם אחרים, ולא זה שמורמים עבורו.

כאן אריסטו מתאר אחת התכונות של אדם "גאה" (או אדם עם תחושת כבוד עצמי נאצלת). הוא מסביר כיצד אדם כזה נוטה להתמקד יותר במעשים הטובים שהוא עשה עבור אחרים מאשר בטובות שהוא עצמו קיבל. למה? מפני שעזרה לאחרים משקפת מצב של עליונות או כוח, בעוד שקבלת עזרה מרמזת על תלות או נחיתות. מכיוון שהאדם הגאה שואף לשמר תחושה של עצמאות ועליונות, הוא מעדיף להדגיש את מעשי הנדיבות שלו על פני המצבים שבהם אולי נזקק לעזרתם של אחרים.

כדי להבהיר זאת, אריסטו מספק שני דוגמאות מהמיתולוגיה ומההיסטוריה:
1. תטיס וזאוס: תטיס (אלת הים) לא הזכירה לזאוס (מלך האלים) את הטובות שעשתה עבורו בעבר. להזכיר אותן היה נראה כמו ניסיון להשיג יתרון או עליונות על זאוס, דבר שאינו תואם את הגאווה או הכבוד הראוי במסגרת היחסים שלהם.

2. הספרטנים והאתונאים: הספרטנים, במקום להתפאר בעזרה שהם סיפקו לאתונאים, הדגישו את הסיוע שהם עצמם קיבלו מהאתונאים. שוב, הדבר משקף את הרעיון שאנשים או קבוצות גאות נמנעות מלהבליט מצבים שבהם ייתכן שהיו חלשים או תלויים.

בעצם, אריסטו מדגיש את התכונה המרכזית של האדם הגאה—הוא שואף להיראות עצמאי ומשפיע, ונמנע מכל דבר שמרמז על פגיעות או צורך בעזרה.

אריסטו מתאר את התכונות של אדם "גאה" או "בעל נפש גדולה", שהוא מישהו בעל אופי אצילי ומוסרי. בחלק זה הוא מסביר שאדם כזה אינו נוהג לבקש טובות או עזרה מאחרים, מכיוון שזה יעיד על מצב של צורך או תלות, שאינם מתאימים לתחושת העצמאות והכבוד העצמי שלו. עם זאת, הוא נדיב וממהר להציע עזרה לאחרים, ובכך מציג את כוחו ועליונותו באופן אצילי.

התנהגותו של האדם הגאה כלפי אחרים תלויה במעמדם החברתי. הוא מתנהג בכבוד וברצינות כלפי בעלי סטטוס גבוה ועושר, מכיוון שזו משימה מאתגרת ומעוררת הערכה לשמור על ייחודיות ומכובדות בין שווים או מול אנשים הנתפסים כעוצמתיים. עם זאת, הוא נמנע מלהיות מתנשא כלפי אנשים מהמעמד הנמוך או הבינוני, מכיוון שהתנהגות כזו עלולה להיראות קטנונית ורעה, בדומה לאדם שמתעמר בחלשים. אריסטו מדגיש כי הפגנת עליונות בסיטואציות שבהן אין בכך צורך או שבהן זה קל אינה נחשבת מכובדת—זו התנהגות נחותה וגסה, שאינה ראויה לאדם שבאמת גדול בנפשו.

אריסטו מתאר סוג מסוים של "אדם גאה," אולם ב"גאה" הכוונה היא לאדם שמחזיק בתחושת ערך עצמי נאצל או גדולה אמיתית, המבוססת על מוסר ואופי, ולא על יהירות או שחצנות. כאן הוא מסביר כיצד אדם כזה מתנהל: הוא אינו רודף אחר הכרה זולה או מתחרה על הישגים שמוערכים רק לשם הסטטוס. במקום זאת, הוא שומר על גישה של איפוק, ומתרחק במכוון מעיסוקים חסרי משמעות או מדברים שאינם עולים בקנה אחד עם תחושת ייעודו הנשגבת.

אדם כזה מעדיף לעסוק אך ורק בפעולות שבאמת נושאות ערך – כאלה המחוברות למטרות או עניינים בעלי חשיבות עליונה הראויים לתשומת ליבו ומאמציו. חייו אינם מלאים בשפע של מעשים קטנים ולא משמעותיים שנועדו לזכות בהכרה חולפת. במקום זאת, הוא מתמקד במעט פעולות יוצאות דופן שמותירות חותם מתמשך ומבטאות את גדלותו הפנימית. בעצם, הוא מציב עדיפות לאיכות על פני כמות בכל הנוגע להישגיו, ושואף רק לדברים הראויים לכבוד גדול.

אריסטו מתאר את "האדם הגאה" (או "האיש רם הנפש"), אדם המגלם תחושת אצילות וכבוד עצמי. כאן הוא מדגיש שאדם כזה צריך להיות כנה וגלוי לגבי רגשותיו, בין אם מדובר באהבה או בשנאה. לפי אריסטו, הסתרת רגשות אמיתיים רק כדי לרצות אחרים או להימנע משיפוט היא סימן לפחדנות. במקום זאת, האדם הגאה מביע בגלוי את אהבותיו ואת סלידותיו, משום שהוא מעריך את האמת יותר מאשר מוסכמות חברתיות או דעותיהם של אחרים.

כנותו של האדם הגאה נובעת מביטחונו העצמי ומהכבוד שהוא רוחש לעצמו. הוא אינו חש צורך להסתיר את מחשבותיו או רגשותיו, שכן הוא אדיש למה שאחרים חושבים עליו. הנחישות שלו לדבר את האמת נובעת, בחלקה, מתחושת העליונות שלו או בוז כלפי עניינים שוליים ודעות של אנשים רגילים. עם זאת, כאשר הוא מתמודד עם "ההמוניים" (אלו שהוא רואה כגסים או פחות מוסריים), הוא לפעמים פונה לאירוניה – צורת תקשורת מעודנת או סרקסטית – במקום לכנות ישירה, אולי מתוך תחושת זלזול או מכיוון שהוא רואה בכך מיותר להתעמת עימם באופן ישיר.

חלק זה מתמקד בתכונות של האדם ה"גאה" (או האדם בעל "הגאווה המתאימה," לפי אריסטו). אריסטו מסביר כי אדם כזה חי בתחושת כבוד עצמי עמוקה ועצמאות, שמעצבת את הגישה שלו כלפי מערכות יחסים, הערצה וסליחה.

1. עצמאות וכיוון עצמי: אדם גאה אינו נותן לחייו להסתובב סביב אחרים, למעט חברים קרובים. לעשות זאת, טוען אריסטו, יהיה "עבדותי," כלומר תלות באופן שפוגע בכבוד העצמי. הוא מבקר את החנפנות ואת האנשים שמבזים את עצמם כדי לזכות באישור מאחרים, וטוען שהתנהגות כזו משקפת חוסר כבוד עצמי.

2. לא מתרשם בקלות: אדם גאה אינו נוטה להתרשם בקלות או בצורה מוגזמת, מכיוון שעבורו, שום דבר אינו נראה עצום בצורה יוצאת דופן. אין זה אומר שהוא חסר הערכה למצוינות—זה משקף תחושה פנימית שהוא כבר מבין את הערך האישי והחשיבות, ולכן הישגים חיצוניים נדיר שיערערו את תפיסתו.

3. סליחה במקום טינה: אדם גאה אינו מתמקד בעוולות מהעבר או מטפח טינות. להיאחז בהן היה מרמז על כך שהוא נותן לערכים או פגיעות אלה חשיבות רבה מדי. תחת זאת, הוא "מתעלם" מדברים כאלה כאילו אינם ראויים לשים לב אליהם, מה שמסמן תחושת עליונות וכוח רגשי.

בסך הכול, תכונות אלו מדגישות שילוב של הסתפקות עצמית, חוסן רגשי וסירוב לתת לגורמים חיצוניים לשלוט באושרו או בערכיו. עבור אריסטו, האדם הגאה באמת מגלם כבוד עצמי—לא רק בהתנהגותו, אלא גם באיך שהוא תופס את עצמו ואת העולם.

אריסטו מתאר כאן את האדם הגאה באמת או בעל הנפש האצילה כמי שאינו מתעסק ברכילות או בדיבורים מיותרים על אחרים – או אפילו על עצמו. מדוע? משום שאדם כזה אינו מייחס חשיבות לדברים שטחיים כמו שבחים, חנופה או האשמת אחרים. הוא אינו חש צורך לשפר את המוניטין שלו על ידי הצבעת אצבע על פגמי אחרים או על ידי מתן שבחים מופרזים למישהו.

גם כשמדובר באויביו, הוא אינו נוטה לדבר רעות עליהם אלא אם זה מתוך תחושת עליונות – כמעט כאילו לומר שדיבור שלילי על אחרים זה מתחתיו. האדם הגאה באמת מתנהל ממקום שבו ההכרה מאחרים ומתחרויות קטנוניות פשוט אינן חשובות; כבודו העצמי והדיניטסה שלו מגנים עליו מפני נפילה להתנהגויות כאלה.

אריסטו אומר כאן שאדם שהוא באמת "גאה" או אצילי אינו מתרגז או מתלונן על דברים קטנים ושוליים, וגם אינו מבקש טובות לעיתים קרובות. מדוע? מפני שלהיות מושפע בצורה מוגזמת או תלוי בדברים קטנים מעיד על חוסר פרספקטיבה ועצמאות. מי שמתנהג כך מתייחס לבעיות או לצרכים קטנים בצורה רצינית מדי, וזה לא מתאים לאדם בעל אופי נעלה. האדם הגאה שומר על כבודו ועל קור רוחו גם במצבים יומיומיים ופשוטים יותר, ומשדר סוג של אלגנטיות שמבטאת את אופיו הגבוה.

אריסטו מתאר את מה שהוא מכנה "האדם הגאה" (שלעיתים מתורגם בזמננו כ"האדם רם הנפש"). כאן הוא מדגיש שהאדם הגאה מעריך יופי יותר מאשר תועלת בלבד. במילים אחרות, אדם זה מעדיף דברים שהם נעימים מבחינה אסתטית או אציליים, גם אם אין להם מטרה מעשית או תועלת חומרית.

ההיגיון מאחורי זה הוא שאדם כזה רואה את עצמו כמספק את עצמו ואינו מונע על ידי צורך או פרקטיקה באותו אופן שבו אחרים עשויים להיות מונעים. חיפוש אחר מה שכדאי או שימושי בלבד מעיד על תלות בדברים חיצוניים לצורך הישרדות או הצלחה. ההתמקדות של האדם הגאה ביופי משקפת את אמונתו כי אופיו וחייו כבר שלמים ועשירים באיכות. לכן, הוא יכול להעריך דברים שאין להם ערך חומרי מיידי—כמו אמנות, אומנות משובחת או מעשים נאצלים—כדברים ראויים להערכה בזכות עצמם, ולא בשל מה שהם "עושים" או "נותנים" במובן תועלתני.

חשיבה זו מתאימה לרעיון הכללי של אריסטו, לפיו המעלות והשאיפות הגבוהות ביותר בחיים אינן עוסקות רק בתפקוד או בהישרדות, אלא במימוש הפוטנציאל העמוק והנאצל יותר של האדם.