ספר 4 / פרק 3
פסקה 4 - תפקידם של עושר ומעמד בגאווה ובמעלות
הסבר - חלק אחר חלק
"גם טובות המזל נחשבות כמסייעות לגאווה. שכן, אנשים שמקורם ממשפחות נכבדות נחשבים ראויים לכבוד, וכך גם אלה שיש להם כוח או עושר; זאת משום שהם נתפסים כעליונים במעמדם, וכל דבר שיש בו עליונות במשהו טוב זוכה ליותר כבוד."
אריסטו מסביר שדברים כמו להיוולד למשפחה אצילה, להחזיק כוח או להיות עשיר נתפסים לעיתים קרובות כסיבות לכבד אדם. אנשים מעריכים את התכונות האלה משום שהן מייצגות סוגים של עליונות – כלומר, להיות "במעמד טוב יותר" בעיני החברה. למעשה, בכל תכונה שהחברה רואה כחיובית או בעלת ערך, אלו שמצטיינים בה זוכים בדרך כלל להערכה רבה יותר. ה"טובות של המזל" האלה יכולות לשפר את מעמדו החברתי של האדם ולתרום לתחושת הגאווה שלו.
"לכן אפילו דברים כאלה גורמים לאנשים להיות גאים יותר; מפני שהם זוכים לכבוד כלשהו מאחרים בזכות הדברים האלה. אך למעשה, רק האדם הטוב באמת ראוי לכבוד. עם זאת, האדם שיש לו גם מעלות פנימיות וגם יתרונות חיצוניים נחשב ראוי לכבוד רב יותר."
אריסטו מסביר שדברים כמו עושר, כוח או ייחוס אצילי יכולים לגרום לאנשים להרגיש גאווה רבה יותר, מכיוון שאחרים נוטים לכבד אותם בשל היתרונות החיצוניים הללו. עם זאת, הוא מדגיש שהכבוד האמיתי שייך באמת לאדם המוסרי—זה אשר מחזיק במצוינות מוסרית ובטוב. אם מישהו גם מוסרי וגם מחזיק בתכונות חיצוניות כמו עושר או כוח, ייתכן שהוא ייראה כראוי במיוחד לכבוד, שכן הוא משלב טוב פנימי עם הצלחה חיצונית. אך שוב, הרעיון המרכזי הוא שמידות טובות הן אלו שמצדיקות באמת כבוד, ולא מעמד חיצוני בלבד.
"אך אלה שאין להם מעלה (virtue) ובכל זאת יש ברשותם דברים טובים כאלה, אינם מוצדקים להציג יומרות גדולות ואינם ראויים להיקרא "גאים" (proud); שכן הדברים הללו מצריכים מעלה מושלמת."
אריסטו מדגיש שלהחזיק בעושר חומרי, כוח או מעמד חברתי גבוה (מעלות המזל) אינו, בפני עצמו, דבר שמצדיק הכרה או הערצה. ללא מעלה מוסרית—כלומר, אופי טוב ומצוינות מוסרית—היתרונות החיצוניים הללו אינם מספיקים כדי להצדיק שאדם יטען לגדולה או לתבוע יוקרה, וגם לא מכשירים אותו להיקרא "גאה" במשמעות האצילית של המילה. גאווה אמיתית, כפי שמגדיר אותה אריסטו, היא שיקוף של מעלה מושלמת בשילוב עם יתרונות חיצוניים כמו עושר או מעמד, ולא רק תוצאה של מזל גרידא.
"בוז וגסות רוח מאפיינים גם את אלה שיש להם את טובי המזל (עושר, מעמד וכדומה). שכן, ללא סגולה (מעלה) מוסרית, קשה לשאת את מתנות המזל בצורה נאה. כאשר הם אינם מסוגלים לשאת אותן בחן ומתוך מחשבה שהם נעלים על אחרים, הם מבזים את הזולת ופועלים לפי תאוותיהם האישיות בלבד."
בחלק זה מודגש ההבדל המרכזי בין אדם בעל סגולה אמיתית לבין מי שיש לו רק יתרונות חיצוניים כמו עושר, מעמד או כוח. אריסטו מציין שאנשים שיש ברשותם את "מוצרי המזל" (כגון עושר חומרי או מעמד חברתי גבוה) אך חסרים מידות טובות בדרך כלל נוטים להפוך ליהירים וחסרי כבוד (מתנשאים וחוצפנים). הם אינם יודעים כיצד להתמודד עם מזלם הטוב בחן, בענווה או בפרספקטיבה נכונה.
מכיוון שהם חסרים את היסוד שנובע מאופי מוסרי אמיתי, הם נותנים ליתרונות החיצוניים לעלות להם לראש. הם מתחילים לראות את עצמם כנעלים על אחרים ומתנהגים בהתאם, מזלזלים באחרים תוך תחושת זכות לעשות ככל העולה על רוחם. למעשה, הם הופכים למרוכזים בעצמם ומנותקים מעקרונות המידה הטובה והצדק, שהיו יכולים לסייע להם לנהוג בכבוד עם מזלם. ללא סגולה, החזקת עושר, כוח או פריווילגיה יכולה להוביל להיבריס—גאווה הרסנית שמרחיקה הן את האדם עצמו והן את סביבתו.
"הם מחקים את האדם הגאוותן מבלי להיות כמוהו באמת, והם עושים זאת במקומות שבהם הם יכולים; ולכן הם אינם פועלים בצורה מוסרית, אבל כן מביעים בוז כלפי אחרים. שהרי האדם הגאוותן בז באופן מוצדק (כי הוא חושב באופן נכון), בעוד שרוב האנשים עושים זאת באופן אקראי."
אריסטו מדגיש הבדל מרכזי בין אדם גאה באמת—שהוא אדם בעל מידות טובות—לבין אנשים שמתחזים להיות כמותו. אלו שחסרים את המעלה אך מחזיקים ביתרונות כמו עושר או כוח מנסים לחקות את הגישה המתנשאת של האדם הגאה. עם זאת, הם אינם באמת דומים לאדם הגאה האמיתי, משום שהבוז שלהם כלפי אחרים אינו מבוסס על אמת או צדק אלא הוא אקראי וחסר יסוד.
האדם הגאה באמת, לעומת זאת, מחזיק בסיבה מוצדקת לבוז שלו, שכן הוא מבוסס על הבנה מדויקת של ערכו העצמי ביחס למידה הטובה. הוא מעריך את עצמו ואחרים בכנות ופועל בהתאם לכך, בעוד שאלו חסרי המידה הטובה פשוט מחקים את ההתנהגות הזו בלי שיהיה להם את הבסיס המוסרי לתמוך בכך. למעשה, אריסטו מדגיש כי להיות גאה באמת דורש מידה טובה, בעוד שהעמדת פנים של גאווה בלי מידה טובה מובילה להתנשאות ובוז בלתי צודק כלפי אחרים.