אתיקה

אריסטו מדגיש כאן שאדם באמת גאה, מי שטוען בצדק לכבוד רב, חייב גם להתאפיין ברמת הטוב והמידות הגבוהה ביותר. זאת מכיוון שלדעתו, כבוד הוא סוג של הכרה במצוינות של האדם, וככל שאדם טוב יותר, כך הוא ראוי יותר להכרה כזו. לכן, האדם הגאה, שטוען לכבוד הגדול ביותר, חייב להיות האדם המוסרי והמצוין ביותר. הגאווה, במשמעותה הנכונה, קשורה להיותו של אדם באמת טוב — היא אינה מבוססת על חשיבות עצמית ריקה, אלא על ערך אמיתי.

אריסטו אומר שאדם באמת גאה (במובן שיש לו תחושת ערך עצמי נכונה) חייב להיות גם אדם בעל אופי מוסרי גבוה. זאת מכיוון שגאווה, בצורתה האמיתית והטובה, אינה יכולה להתקיים בלי טוב לב. זה לא רק עניין של לחשוב על עצמך בצורה גבוהה, אלא לזכות לחשוב כך על עצמך בזכות התגלמות גדולה בכל המידות הטובות—כמו אומץ, צדק, חוכמה ונדיבות. גאווה אמיתית, אם כך, אינה שחצנות או יהירות; היא נטועה בחיים שבאמת מגלמים סגולה וכבוד.

חלק זה מדגיש שאדם גאה באמת, כפי שאריסטו מגדיר גאווה, לעולם לא ינהג באופן מביש או בלתי מכובד. בריחה מסוכנות בפחדנות או גרימת עוולות כלפי אחרים יהיו מנוגדות לחלוטין לאופיו של מישהו בעל עוצמת רוח אמיתית. מדוע? משום שאדם כזה אינו רואה שום דבר בעולם כבעל חשיבות כל-כך מכרעת - או "גדולה" - שיצדיק התנהלות בלתי מכובדת. במילים אחרות, יש להם תחושת ערך עצמי ושלמות פנימית עמוקים, והתנהגות מביישת סותרת זאת. על פי ההיגיון של אריסטו, לאדם גאה כבר צריכה להיות מצוינות פנימית שמעלה אותו מעל מעשים שוליים או פחדניים.

כאן מציין אריסטו כי זה יהיה חסר היגיון או אבסורדי לחלוטין שמישהו יפעל בגאווה אם אינו אדם טוב. מדוע? משום שגאווה, בצורתה הנכונה, צריכה להיות קשורה למעלה מוסרית (מצוינות מוסרית) ולהיות ראויה לכבוד. כבוד, במקרה זה, הוא סוג של הכרה או תגמול שהחברה מעניקה לאדם על פעולותיו או תכונותיו המוסריות. לכן, אם מישהו הוא רע—חסר טוב ומעלה מוסרית—הוא לא באמת יוכל להיות ראוי לכבוד. גאווה, כפי שאריסטו רואה אותה, אינה עוסקת בשחצנות או בתחושת חשיבות עצמית חסרת בסיס, אלא בהכרה במצוינות האמיתית הנובעת מהמעלה המוסרית, שמזכה בכבוד והערכה.

אריסטו אומר שגאווה, במובן הראוי והמוסרי שלה, היא כמו "כתר התהילה" של כל שאר המידות הטובות. היא מעצימה ומשלימה את המידות, ומאפשרת להן לבוא לידי ביטוי מלא. עם זאת, כדי שאדם יהיה באמת גאה (במובן המוסרי הזה), עליו להיות בעל תחושת מוסר עמוקה—כלומר, עליו להיות גם אציל נפש וגם באמת טוב. ללא בסיס של אופי מצוין ושלמות מוסרית, גאווה אמיתית פשוט לא יכולה להתקיים. למעשה, הגאווה אינה מידה טובה בפני עצמה, אלא השיא של אופיו של האדם כאשר הוא מגשים את כל שאר המידות ברמתן הגבוהה ביותר.

קטע זה עוסק באופן שבו האדם הגאה באמת (האדם המוסרי והמצטיין במידותיו) מתייחס לכבוד ולביזיון בחיים. אריסטו מסביר שאדם כזה מתעניין בעיקר בהכרה שהוא ראוי לה, אבל תגובתו לכבוד תלויה במי שמעניק אותו ומדוע.

כאשר אדם מוסרי מקבל כבוד משמעותי מאנשים בעלי אופי ושיפוט טוב, הוא ירגיש רק שביעות רצון מתונה. למה? כי הוא רואה בכבוד הזה משהו שמגיע לו מטבע הדברים—או אולי אפילו פחות ממה שהוא ראוי לו באמת, כי אין הכרה ארצית שיכולה להשתוות לחלוטין לשלמות המידות שלו. ועדיין, הוא מקבל את הכבוד הזה, כי הוא מסמל את ההכרה הגדולה ביותר שאחרים מסוגלים להעניק.

לעומת זאת, כאשר מוענק לו כבוד שולי (הכרה על דברים שטחיים או חסרי חשיבות) מאנשים אקראיים או לא ראויים, האדם הגאה אינו רואה בכך ערך ודוחה אותו לחלוטין. באותה מידה, הוא מתעלם לגמרי מביזיון, כי אין לו משמעות אמיתית או צדק; אדם מוסרי באמת מבין שהוא לא עשה דבר שיצדיק אותו.

בקצרה, אדם בעל מוסר יוצא דופן יש לו הבנה ברורה של ערכו. הכבוד העצמי שלו מונע ממנו להיות מושפע יתר על המידה מדעותיהם של אחרים, במיוחד אם הדעות האלה מגיעות ממקומות שטחיים או חסרי הבנה. רק הכרה מאנשים מכובדים וטובים חשובה לו, וגם זו אינה מרגשת אותו יתר על המידה, שכן הוא מעריך את המידות עצמן הרבה יותר מאשר את השבח החיצוני.

בחלק זה, אריסטו מסביר שאדם גאה (או "רם-לבב") מתמקד בראש ובראשונה בכבוד, אך גם ניגש להיבטים אחרים של החיים – כמו עושר, כוח ונסיבות חיים – בגישה מאוזנת. הוא לא נרגש יתר על המידה כאשר העניינים מצליחים, ולא מתמלא צער רב מדי כשפוקדת אותו צרה. למעשה, האדם הגאה שומר על רוגע ואינו מאפשר לתוצאות חיצוניות לשלוט לחלוטין במצבו הרגשי. מתינות זו משקפת את הבנתו שהערך האמיתי אינו נקשר לרכוש חומרי או לנסיבות חולפות, אלא לחיים מתוך מעלה וכבוד. איזון ואופי יציב הם תכונות מרכזיות של מי שראוי באמת להערכה.

אריסטו מדגיש שאדם גאה באמת, אדם בעל אופי נאצל ומידות טובות גדולות, אינו מתייחס לכבוד – ההכרה האולטימטיבית במצוינות המוסרית שלו – כאילו היה הדבר החשוב ביותר בחיים. בעוד שרוב האנשים שואפים לדברים כמו כוח ועושר מתוך מחשבה שאלה יסייעו להם לזכות בכבוד או בהכרה, האדם הגאה מתייחס לכבוד בערך צנוע ורואה בו אפילו דבר יחסית חסר חשיבות. לכן, אם אפילו הכבוד – תגמול חיצוני בעל ערך רב – הוא בעל חשיבות מועטה עבורו, אזי כוח ועושר, הנחשבים למטות ערך יותר, חייבים להיות בעלי חשיבות אף פחותה יותר עבור אדם גאה וטוב באמת.

הרעיון שמאחורי הדברים הוא שאדם באמת מוסרי וגאה מספק את עצמו במידות הטובות שלו. הוא אינו זקוק לתגמולים חיצוניים או לאישור חברתי, ואינו מוגדר על ידי סממנים שטחיים כמו עושר או מעמד. הדברים האלו עשויים להיות משמעותיים עבור אחרים, אך לא עבור מישהו שמגלם בתוכו גדולת אופי אמיתית. עבורו, המידה הטובה עצמה היא הדבר שמחזיק את הערך האמיתי.

אריסטו מסביר כאן מדוע אנשים גאים נתפסים לעיתים ככאלו שמביטים על אחרים או על דברים מסוימים בזלזול או בהתנשאות. תפיסה זו נובעת מכך שאנשים גאים באמת מחזיקים את עצמם בסטנדרטים גבוהים מאוד, הן מבחינת אופיים והן מבחינת הבנתם את מה שבאמת בעל ערך. בשל כך, הם נוטים לזלזל בכבוד שטחי, בשבחים שאינם ראויים או בהערכה מאנשים חסרי מעלה או סמכות. במילים אחרות, הכבוד העצמי שלהם וגדולת המעלות שלהם גורמים להם להיות אדישים או אפילו מביטים בבוז כלפי דברים ודעות שאינם עולים בקנה אחד עם תחושתם למה שבאמת ראוי וחשוב.

עם זאת, "זלזול" זה אינו גסות רוח או יהירות במובן המודרני - מדובר יותר בתחושת ערכים מעודנת. האדם הגאה אינו מעריך דברים שטחיים כמו עושר, כוח או מחיאות כפיים, מכיוון שבעיניו הם אינם נושאים את אותו משקל כמו מעלות אמיתיות וכבוד ממקורות אציליים. זוהי השתקפות של הסטנדרטים הגבוהים שלו, ולא בהכרח יהירות אישית.