ספר 4 / פרק 3
פסקה 2 - טבע הכבוד והערך הראוי.
הסבר - חלק אחר חלק
"אם כן, אם אדם ראוי ותובע לעצמו דברים גדולים, ובמיוחד את הדברים הגדולים ביותר, הוא יתמקד בדבר אחד באופן מיוחד. היות שמגיע לאדם מה שקשור לטובין חיצוניים, והגדול שבטובין אלו, ניתן לומר, הוא מה שאנו מכבדים בו את האלים, מה שאנשים מכובדים שואפים אליו במיוחד, ומה שנחשב לפרס המוענק על המעשים האציליים ביותר; וזהו הכבוד. כבוד הוא ללא ספק הגדול ביותר מבין הטובין החיצוניים."
אריסטו מסביר כאן שאם מישהו באמת ראוי לדברים גדולים ותובע אותם בצורה המתאימה, ישנו דבר "גדול" מרכזי אחד שבו יתמקד: כבוד. ב"מגיע לו" הוא מתכוון למה שמישהו זכאי לו או ראוי לקבל. הוא קושר את הרעיון הזה של ראויות ל"טובין חיצוניים", שהם דברים מחוץ לעצמנו שהחברה מעריכה, כמו עושר, כוח או הכרה. מבין כל הטובין החיצוניים הללו, אריסטו מזהה את הכבוד כהגדול ביותר. למה? משום שהוא ההכרה העליונה בערכו של האדם, הקשורה למידות טובות ולמעשים אציליים, ואף משהו שאנו מעניקים באופן סמלי לאלים. הכבוד, מנקודת מבטו של אריסטו, נתפס כגמול או כהוקרה הגבוהה ביותר על חיים מוסריים ומכובדים. זהו הדבר שאנשים בעמדות גבוהות חותרים אליו בלהט, וזה מה שהחברה רואה כפרס הראוי על מעשים גדולים ונעלים.
"כבוד וביזיון, אם כן, הם העניינים שבהם האדם הגאה מתנהל כראוי. ואף ללא ניתוח מעמיק, נראה שהאנשים הגאים עוסקים בעיקר בכבוד; שכן כבוד הוא הדבר שהם שואפים אליו יותר מכל, אך הם דורשים אותו בהתאם למה שהם ראויים לו."
אריסטו מסביר שהמושג כבוד הוא מרכזי לאדם ה"גאה" (או מה שניתן להבין כ"אדם גדול נפש"). עבור מי שבאמת גאה, גאוותו או תחושת הערך העצמי שלו קשורה לקבלת הכבוד שהוא באמת ראוי לו על בסיס מעלותיו. במילים אחרות, האדם הגאה מעריך כבוד – אך רק כבוד שניתן בצדק בעקבות הישגים אמיתיים או פעולות מוסריות. גאווה, כאן, אינה הערכה עצמית יהירה בלבד; זוהי הכרה צודקת בערכו של האדם, המותאמת להכרה חיצונית מצד אחרים בצורה של כבוד.
"האדם שהוא עניו באופן מוגזם מפחית מערכו הן ביחס לכישוריו שלו והן ביחס לטענותיו של האדם הגאה. האדם השחצן מגזים ביחס לכישוריו שלו, אך לא עולה על טענותיו של האדם הגאה."
כאן, אריסטו מסביר שני מצבי קיצון באופי, שסוטים מהאידיאל של גאווה אמתית (או מה שניתן להבין כתחושת כבוד עצמי וערך עצמי ראוי).
1. האדם העניו יתר על המידה: מדובר במישהו שממעיט מערכו, ומאמין שהוא שווה פחות או ראוי לפחות ממה שהוא באמת. אדם כזה "נופל" לא רק ביחס להישגיו האמיתיים, אלא גם בהשוואה לביטחון העצמי ולתביעות הצודקות של אדם בעל גאווה אמתית. במונחים מודרניים, זהו מי שמזלזל בהישגיו או בערכו, אולי מתוך חוסר ביטחון או תחושה שגויה של צניעות.
2. האדם השחצן: מאידך, שחצנות כרוכה בהערכת יתר עצמית. אדם כזה טוען שהוא ראוי ליותר ממה שמגיע לו בפועל. עם זאת, גם האדם השחצן אינו חורג מהתביעות של אדם בעל גאווה אמתית, אשר תחושת הערך העצמי שלו מבוססת על גדולה אמיתית. במילים אחרות, האדם השחצן מנופח בהערכתו העצמית, אך הוא אינו חותר ליותר ממה שאדם מצוין אמיתי (בעל גאווה אמתית) יכול לטעון באופן מוצדק – הוא פשוט לא ראוי לאותה תביעה גבוהה.
לכן, האדם העניו ממעיט בערכו, והאדם השחצן מעריך את עצמו יתר על המידה. גאווה אמתית, לפי אריסטו, מוצאת את האיזון המושלם: אדם מזהה את ערכו בצורה מדויקת ותובע כבוד בהתאם, מבלי להגזים או להמעיט מערכו.