ספר 4 / פרק 3
פסקה 1 - גאווה וראויות
הסבר - חלק אחר חלק
"הגאווה, כפי שנראה כבר משמה, עוסקת בדברים גדולים; השאלה הראשונה שעלינו לנסות ולענות עליה היא באילו סוגים של דברים גדולים מדובר."
אריסטו מתחיל בהבחנה שהמילה גאווה (או מגלופסיכיה, שלעתים מתורגמת כ"גדלות נפש") מרמזת על עיסוק ב"דברים גדולים". המשימה הראשונה, הוא אומר, היא להבהיר מהם בדיוק אותם "דברים גדולים" שגאווה עוסקת בהם.
"זה לא משנה אם אנחנו מתייחסים למצב האופי או לאדם שמאפיינים אותו. כעת, האדם נחשב גאה כאשר הוא מחשיב את עצמו ראוי לדברים גדולים, ובאמת ראוי להם; כי מי שחושב כך מעבר למה שהוא ראוי הוא טיפש, אבל אף אדם מוסרי איננו טיפש או חסר היגיון."
חלק זה מסביר שכאשר מתייחסים ל"גאווה", אין זה משנה אם מתמקדים באופי של האדם או באדם עצמו—מה שחשוב הוא ההתאמה בין מה שהאדם מאמין שמגיע לו לבין מה שבאמת מגיע לו. אדם גאה באמת הוא מישהו שמכיר בכך שהוא ראוי לדברים גדולים, וחשוב מכך, שהוא אכן ראוי לדברים אלו. אולם, אם מישהו מאמין שמגיע לו יותר ממה שבאמת מגיע לו, אותו אדם נחשב לטיפש—ולא באמת ראוי למעלה מוסרית. המעלה, מטבעה, כוללת תחושת איזון וחוכמה, ולכן אף אדם שבאמת בעל מעלה לא יחסר את ההבנה הזו או יהיה טיפש בהקשר זה.
"האדם הגאה, אם כן, הוא זה שתיארנו. משום שאדם הראוי למעט וחושב עצמו ראוי למעט הוא צנוע, אך אינו גאה; שכן גאווה מרמזת על גדוּלה, כמו שיופי מרמז על גוף מרשים בגודלו, ואנשים קטנים יכולים להיות מסודרים ופרופורציונליים היטב, אך אינם יכולים להיות יפים."
החלק הזה מסביר כי גאווה אמתית קשורה לגדולה הן במחשבה והן בערך העצמי. אם אדם משיג או מסוגל להישגים מועטים בלבד, אך מכיר בכך בענווה (ולא מחשיב את עצמו יותר או פחות מהראוי), ייחשב כ"מתון" או מאוזן. עם זאת, הוא לא ייקרא "גאה", מכיוון שגאווה כוללת משהו גדול יותר—גם בתפיסה העצמית וגם בהישגים בפועל.
אריסטו משתמש כאן בדימוי: בדיוק כפי שיופי פיזי קשור לגוף בעל ממדים טובים והרמוניה בפרופורציות, כך גם גאווה דורשת שילוב של גדולה באופי והערכה נכונה של הערך העצמי. אדם קטן יכול להיות בפרופורציות יפות, אך לפי המטפורה, הוא לא יגשים את מושג ה"יופי" במובן המלא שדורש הוד והדר. באותו אופן, אדם עם הישגים או תכונות צנועות עשוי להיות מתון, אך לא יוכל לגלם את הגדולה הנדרשת לגאווה אמתית.
במילים אחרות, גאווה איננה שייכת למה שצנוע או קטן—היא דורשת מידה או ממד שמתאימים לאופייה הנשגב.
"מצד שני, מי שחושב שהוא ראוי לדברים גדולים בעוד שהוא אינו ראוי להם, הוא גאוותן ריקני; אף על פי שלא כל מי שחושב שהוא ראוי ליותר ממה שהוא באמת ראוי לו, הוא בהכרח ריקני. האדם שחושב שהוא ראוי לפחות ממה שהוא באמת ראוי לו הוא צנוע בצורה מוגזמת, בין אם הישגיו גדולים או בינוניים, או שהישגיו קטנים אך דרישותיו קטנות עוד יותר."
אריסטו צולל לתוך הרעיון של איך אנשים תופסים את הערך של עצמם לעומת מה שהם באמת ראויים לו. הוא מציג כאן שני קצוות של חוסר איזון:
1. יהירות: זה כאשר אדם חושב שהוא ראוי לדברים גדולים אך, במציאות, הוא אינו כזה. אדם כזה מחזיק בתפיסה מנופחת של הערך או היכולות שלו – הוא מעריך את עצמו בהפרזה. אריסטו מציין, עם זאת, שלא כל מי שמעריך את עצמו יתר על המידה הוא בהכרח "יהיר" במובן המלא של המילה. ייתכן שיש ספקטרום של התנהגות כזו.
2. ענווה מופרזת: מנגד, אם אדם מעריך את מה שהוא ראוי לו בפחות ממה שמגיע לו באמת – בין אם מדובר בזכויות צנועות או משמעותיות – הוא מציג ענווה מוגזמת. מצב כזה חל על כל סוגי המקרים: בין אם האדם ראוי לדברים רבים אך טוען למעט, או ראוי למעט וטוען לעוד פחות מזה. אריסטו מדגיש במיוחד שאדם בעל יכולות או זכויות משמעותיות, שמעריך את עצמו בחסר, הוא בולט במיוחד בענווה המופרזת שלו. זה מעורר תהייה: אם הם ממעיטים מערכם למרות כישוריהם או יכולותיהם המרשימות, כמה קטנים הם עשויים לחשוב שהם אם באמת לא היו ניחנים באותן תכונות?
בקצרה, הוא מדגיש את האתגר שבהשגת הערכה עצמית מדויקת ומאוזנת. הערכת יתר או הערכת חסר מובילות לעיוותים באופי, כמו יהירות או ענווה מופרזת.
"והאדם שזכויותיו גדולות ייראה צנוע באופן מוגזם; הרי מה היה עושה אם זכויותיו היו קטנות יותר? אם כך, האדם הגאה הוא קיצוני מבחינת גודל הדרישות שהוא מעמיד, אך נמצא במידה הנכונה מבחינת צידקת הדרישות הללו; שכן הוא תובע את מה שתואם את ערכו, בעוד שהאחרים מגזימים או נופלים מחוץ למידה."
בקטע זה, אריסטו מסביר את מושג הגאווה (או "גדלות הנפש") ומתמקד כיצד היא קשורה לתחושת הערך העצמי של האדם וכיצד הוא מעריך את עצמו ביחס להישגיו ולכישוריו האמיתיים. הוא מצביע על כמה רעיונות מרכזיים:
אדם שיש לו "זכאויות גדולות" (במהותן, מישהו שבאמת ראוי לדברים גדולים) אך מעריך את עצמו פחות (חושב שהוא שווה פחות ממה שהוא באמת) חוטא בענווה מופרזת, וזה נראה לו מגוחך במיוחד. אם אדם הראוי לדברים גדולים אפילו לא מסוגל להכיר בערכו, עד כמה נמוך תהיה תחושת הערך העצמי שלו אם זכאותו הייתה קטנה יותר? אריסטו רואה בענווה מוגזמת זו דבר שאינו יאות, מכיוון שהיא מכחישה את ערכו האמיתי של האדם.
האדם "הגאה" הוא האידאל. אדם כזה טוען לגדולה עבור עצמו, אך רק אם הוא באמת ראוי לגדולה זו. הוא נמצא באיזון: הוא מעריך את ערכו נכון ואינו יהיר (טוען ליותר ממה שהוא ראוי) או עניו שלא לצורך (טוען לפחות ממה שהוא ראוי). אריסטו מתאר איזון זה כ"דרך אמצע" בין שני קצוות: עודף (יהירות) וחוסר (ענווה מוגזמת).
בסופו של דבר, האדם הגאה הוא דוגמה למודעות עצמית מוסרית—מישהו שמתאים את שאיפותיו והערכתו העצמית לכישוריו, למידותיו ולהישגיו האמיתיים. הוא אינו משלה את עצמו לגבי גדולתו, אך גם לא ממעיט בערכו באופן מוגזם.