ספר 4 / פרק 2
פסקה 3 - האדם הנדיב וההגזמות שלו
הסבר - חלק אחר חלק
"כזה הוא, אם כן, האדם הנדיב-הגדול; האדם הפועל בעודפות ונחשב גס טעם חורג, כפי שנאמר, על ידי הוצאה מעבר למה שנכון."
כאן אריסטו מסכם את הרעיון של "האיש הגדול" על ידי השוואתו לאדם שהולך לכיוון ההפוך – מישהו שמגזים ובזבזני בצורה גסה. הרעיון הוא שאדם מפואר יודע איך להוציא את הסכום הנכון בתנאים המתאימים ולמטרות נעלות, בעוד שהאדם הגס והמוגזם מבזבז בצורה חסרת טעם ולא מתאימה. ההתנהגות המוגזמת הזו חסרה את תחושת המידה והמטרה שמאפיינת אמתית את המפוארות.
"שהרי על הוצאות קטנות הוא מוציא הרבה ומציג ראוותנות חסרת טעם; לדוגמה, הוא מארגן ארוחת ערב לחברים בקנה מידה של משתה חתונה, וכשהוא מממן מקהלה לקומדיה, הוא מביא אותם לבמה לבושים בארגמן, כפי שנהוג לעשות במגארה."
אריסטו מתאר כאן דמות החסרה את האיזון והשיפוט שמאפיינים את "האדם הנשגב". אדם זה, בניסיון להרשים, נופל לא פעם לעודפות ולטעם רע. לדוגמה, הוא עשוי לערוך ארוחה לקבוצה חברתית קטנה (כמו מועדון), ולגרום לה להיות מהודרת מדי, כמעט כמו אירוע גדול כמו חתונה. באופן דומה, כשמדובר במשהו פשוט וצנוע, כמו מימון הצגה קומית, הוא עשוי להגזים ולממן הלבשה מפוארת לשחקנים, כמו בגדים סגולים יוקרתיים (צבע שמזוהה עם עושר ותהילה).
הנקודה היא שההוצאות שלו אינן מכוונות למה שמתאים או בעל משמעות לאירוע. במקום זאת, מדובר בניסיון ראוותני לבלוט – העדפת המראה וההצגה על פני מהות ותוכן. התנהגות כזו מחמיצה את מהות הנשגבות האמיתית, שמשלבת בין נדיבות לבין חוש חד למה שמתאים ונכון בנסיבות.
"וכל דברים כאלה הוא יעשה לא לשם כבוד, אלא כדי להתרברב בעושרו, כי הוא חושב שמעריכים אותו על כך; ובמקומות שבהם ראוי להוציא הרבה, הוא מוציא מעט, ובמקומות שבהם ראוי להוציא מעט, הוא מוציא הרבה."
אריסטו מצביע על פגם באופיו של אדם שמוציא כסף לא מתוך תחושת כבוד או מטרה, אלא אך ורק כדי למשוך תשומת לב ולהשוויץ. אדם כזה חסר את האיזון והמחשבה שמאפיינים את "האיש המפואר". במקום זאת, הוא מנהל את עושרו בצורה שגויה – מוציא יותר מדי על דברים שאינם ראויים ובו בזמן מתנהג בקמצנות כאשר נדרש להיות נדיב. המניע המרכזי להתנהגות כזו אינו כבוד או תחושת מוסריות, אלא האמונה המוטעית שראוותנות תזכה אותו בהערצה מצד אחרים.
"האדם הקמצן, לעומת זאת, יחסוך בכל דבר, וגם לאחר שהוציא סכומים גדולים ביותר, יקלקל את היופי של התוצאה בגלל דבר פעוט. בכל מה שהוא עושה, הוא יהסס ויחשוב איך להוציא את המינימום, ואפילו על כך יתאבל, וירגיש שהוא עושה הכל בקנה מידה גדול יותר ממה שצריך."
חלק זה מתאר אדם שאריסטו מכנה "קמצן," שהוא למעשה אדם חסכוני מדי או צר עין. הבעיה עם אדם כזה היא שהוא כל כך מודאג מחסכון בכסף או מהוצאת כמה שפחות, עד שהוא פוגע באיכות של מה שהוא עושה, אפילו לאחר שכבר השקיע סכום משמעותי. לדוגמה, גם אחרי שהוציא הוצאה נכבדה, ייתכן שהוא יימנע מלהוציא סכום נוסף קטן שיכול היה להפוך את התוצאה ליפה או למצוינת באמת. הוא מהסס, חושב יותר מדי על איך לקצץ בעלויות, ומתחרט על ההוצאה - גם כאשר היא מוצדקת. בסופו של דבר, קמצנות זו לא רק פוגעת בתוצאה הכוללת, אלא גם משקפת גישה זהירה מדי וקטנונית כלפי החיים.
"מצבי האופי הללו, אם כן, הם מידות רעות; אך הם אינם מביאים לבושה משום שאינם מזיקים לזולת ואינם בלתי נאותים במיוחד."
אריסטו מסביר שעודף בבזבזנות (הוצאה מופרזת ומיותרת) או עודף בקמצנות (הימנעות מהוצאה גם כשזה מתאים) הם פגמים מוסריים, או "מידות רעות". עם זאת, הוא מבהיר שמידות אלו, על אף שהן לא רצויות, אינן עד כדי כך קיצוניות שהן גורמות נזק לאחרים או נתפסות כעמוקות פוגעניות בחברה. בעצם, מדובר בחסרונות יחסית קלים בהשוואה לכשלים מוסריים חמורים יותר — הם משקפים חוסר איזון אישי ולא משהו שפוגע במערכות יחסים או בהרמוניה בקהילה.