אתיקה

אריסטו משווה בין "האדם המפואר" לבין אמן, בכך ששניהם בעלי חוש חד למה שמתאים, יפה, ונכון. האדם המפואר משתמש בחוש הזה כדי להוציא כסף באופן מעודן וטוב טעם, תוך שהוא מבטיח שההוצאות שלו תואמות את מטרתן ומובילות לתוצאה ראויה או מעוררת הערצה.

זה מתחבר לרעיון הרחב יותר שדמותו של אדם משתקפת במעשיו ובמטרות שהוא חותר אליהן. עבור האדם המפואר, אופיו המוסרי מתבטא ביכולתו להתמודד עם הוצאות בקנה מידה גדול בצורה מחושבת ונכונה, בדיוק כפי שאמן מבטא את כישרונו וחזונו דרך יצירותיו. הדגש כאן הוא על איזון, טעם ותכלית, ולא על בזבוז פזיז או מופרז לשם בזבוז בלבד.

כאן, אריסטו מסביר ש"אדם מפואר" – מי שמגלם את מידת המעלה של הפאר – מוציא סכומי כסף גדולים, אבל רק בדרכים שמתאימות ונכונות למצב. כלומר, ההוצאות שלו מתואמות עם המטרה או התוצאה שהוא מנסה להשיג, והתוצאה של ההוצאה היא גם מרשימה וגם מתאימה בהיקף ובאיכות. עבור אריסטו, פאר אינו רק עניין של לבזבז הרבה כסף, אלא לעשות זאת בצורה שמתאימה לחשיבות או להדר של המטרה, ושבסופו של דבר מביאה למשהו משמעותי ומעורר הערצה.

אריסטו מתאר כאן את העיקרון שמאחורי המעלה של הגדלות (המפוארות). הוא מסביר שצריך להיות איזון בין מה שמושקע לבין התוצאה שמושגת: התוצאה צריכה להיות שווה להוצאה, או אפילו רצוי שההוצאה תעלה מעט באיכותה או בהדרה על התוצאה. זה מראה שהמעשה אינו נוגע רק לערך חומרי, אלא נושא גם משמעות עמוקה וסמלית.

המניע המרכזי של "האדם המפואר" הוא הכבוד. הוצאה כזו אינה נעשית לצורך רווח אישי או לשם גאווה, אלא מתוך רצון לשקף מעלה ולתרום למשהו נעלה, יפה או בעל משמעות. החתירה לכבוד קושרת בין הגדלות למסגרת הרחבה יותר של המעלות, שכן מעשים מוסריים שואפים לעיתים קרובות להרים את החוויה האנושית, לעורר התפעלות, או להגשים מטרה נשגבת. לכן, ההוצאות של האדם המפואר תואמות את הרעיון של לעשות את מה שראוי ומכובד בהתאם לנסיבות.

חלק זה מסביר ש"אדם מפואר" ניגש להוצאות בצורה שמחה ונדיבה, מבלי להיות אObsססיבי על ספירת כל פרוטה או על ניסיון לצמצם עלויות. חישובים זהירים מדי נחשבים לקמצנות ואינם ברוח הפאר. במקום להתמקד בדרך הזולה ביותר להשגת תוצאות, האדם המפואר נותן עדיפות ליצירה של משהו יפה, מעורר הערכה ומתאים לאירוע. הדגש הוא על האיכות וההדר של התוצאה, ולא על החסכנות בתהליך.

אריסטו מדגיש כאן שכדי שמישהו ייחשב ל"נפלא" (בעל "מפוארות"), עליו להיות גם בעל תכונת הנדיבות. זאת משום שהאדם הנפלא אינו פשוט מבזבז כספים בכמויות גדולות בצורה חסרת מחשבה – הוא מוציא אותם בדרך הנכונה, למען המטרות הנכונות, ותוך הפגנת חוכמה ואיזון. הנדיבות היא שמנחה את ההתנהלות הזו בהוצאת הכספים.

מה שמרים את ה"אדם הנפלא" מעבר להיותו רק נדיב הוא הממד וההשפעה של הוצאותיו. הם לא פשוט מוציאים כסף; הם שואפים ליצור משהו יוצא דופן שמשאיר רושם מתמשך – בין אם זה מפעל ציבורי, יצירה אמנותית או מתנה מרשימה. גם אם שני אנשים מוציאים אותו סכום כסף, האדם הנפלא מגיע לתוצאה שהיא מרשימה יותר, משום שיש לו חזון וטעם שמתאימים למעלה של "מפוארות".

אריסטו מבדיל בין הערך של רכוש לערך של יצירות אמנות, ומדגיש שהסוגים של "המצוינות" שלהם שונים במהותם. רכוש, כמו זהב, נחשב בעל ערך בשל שוויו החומרי או תועלתו המעשית—הוא נמדד ביכולתו להיות מוחלף בסחורות אחרות או בעושר שהוא מייצג. אולם, יצירת אמנות בעלת ערך בצורה שונה: ערכה טמון לא בשוויה הכספי אלא בגדולתה וביופייה. יופי והדר ביצירת אמנות מעוררים הערצה ותגובה רגשית, דבר המתאים לרעיון של הדר.

מה שאריסטו מדגיש כאן הוא שההדר קשור למצוינות דרך גדולה ויופי. אין מדובר רק בהוצאה כספית גדולה, אלא בכך שההוצאה תביא לתוצאה מרשימה, מעוררת הערצה ומתאימה למטרה שלה. הבדל זה בין עושר חומרי (רכוש) לבין הישגים אמנותיים או תרבותיים (יצירות אמנות) משקף כיצד ההדר פועל על רמה גבוהה ומשמעותית יותר. ההדר טמון ביצירת משהו יוצא דופן שמעורר השראה ומשאיר רושם מתמשך, ולא רק בהחזקה של דבר יקר ערך.

בקטע זה אריסטו מסביר היכן מוצגת הפאר במידה המתאימה ביותר. הפאר, כפי שהוא מתאר אותו, מתייחס להוצאות גדולות והולמות שנועדו למטרות מכובדות. אלה אינן סתם הוצאות יומיומיות או מותרות פרטיות; הן מיועדות לדברים המשרתים מטרה נעלה, מביאים תועלת לקהילה או משקפים ערכים כמו יראה, כבוד, ורוח ציבורית.

דוגמאות שהוא נותן כוללות תרומות לפעילויות דתיות, כמו מתן מנחות לאלים, בניית מקדשים או קיום קורבנות גדולים. פעולות אלו משקפות יראת כבוד של האדם כלפי האלוהי ומחויבות למסורות תרבותיות או רוחניות משותפות. באותו האופן, מיזמים ציבוריים או טקסיים שמדגימים שאפתנות ונדיבות בשירות הקהילה—כמו חסות למקהלה תיאטרונית, ציוד של ספינת מלחמה (טריארמה), או קיום אירוע מפואר שמבדר ומרומם את העיר—נחשבים גם הם למעשי פאר.

הנקודה המרכזית כאן היא שהפאר קשור למטרות ציבוריות, קהילתיות, או נעלות, ולא להבל אישי או בזבזנות. הוצאות אלה חייבות להתאים למטרות מכובדות ולעורר הערכה או כבוד מאחרים, שכן הן תורמות משמעותית לחברה או מרוממות דבר מה שהוא גדול יותר מהאדם עצמו.

קטע זה מדגיש כי ההדר, כמעלה, אינו רק עוסק בהוצאה בזבזנית, אלא בהוצאה התואמת את מי שאתה ואת המשאבים שברשותך. במילים אחרות, מעשה הנדיבות או ההוצאה הגדולה צריך להתאים לאדם שעושה אותו—למעמדו החברתי, לעושרו ולנסיבותיו האישיות. לדוגמה, יהיה בלתי הולם (ואף טיפשי) שאדם בעל אמצעים צנועים יוציא מעבר ליכולתו כדי להיראות מרשים. הדר אמיתי דורש שההוצאה לא רק תתאים לתוצאה המבוקשת אלא גם לאופיו וליכולותיו של המוציא.

אריסטו אומר שגדולה אמיתית דורשת שיהיו לאדם את המשאבים להוציא כסף בצורה המתאימה בקנה מידה גדול. אדם עני פשוט לא יכול להפגין את המידה הטובה הזו, כי אין לו את האמצעים לבצע הוצאות כאלה באופן הולם. אם מישהו עם אמצעים מוגבלים מנסה "להתנהג בגדולה" על ידי הוצאות מעבר ליכולתו, זה לא נחשב למעלה טובה – זה טיפשי ולא ראוי. העניין הוא שגדולה אינה מסתכמת רק בהוצאות גדולות; היא קשורה להוצאה בצורה המתאימה ובהתאם למצבו של האדם. המידה הטובה מבוססת על איזון והתאמה, ולא על עודף או שאפתנות לא מוצדקת.

חלק זה מסביר כי "הוצאה גדולה" – כלומר, בזבוז כסף בקנה מידה מרשים באופן שמתאים למעלת הפאר – היא ראויה עבור אנשים שיש להם את היכולות הכלכליות לעשות זאת. יכולות אלה עשויות לנבוע מעבודתם הקשה, מעושר שהורישו להם, מקשרים משפחתיים או ממעמד חברתי, לדוגמה היותם ממוצא אצילי או בעלי מוניטין חזק. אריסטו מציין שאנשים כאלה ממילא נמצאים במעמד שמאפשר להם לבצע הוצאות מפוארות, מכיוון שהמשאבים והמעמד החברתי שלהם כבר משדרים גדולה ויוקרה. בעצם, אם מישהו יכול להרשות לעצמו להוציא בצורה מרשימה ומתאימה, עושרו ומעמדו הופכים זאת לנכון ולמוסרי עבורו.

אריסטו מדגיש כאן שאדם "המפואר" הוא מי שמתבלט בזכות האופן שבו הוא משתמש בעושרו כדי להשקיע בדברים גדולים ומשמעותיים. תפארתו ניכרת בהוצאות שאינן רק גדולות בהיקפן, אלא גם מכוונות למטרות חשובות ונעלות – כגון עבודות ציבוריות, מנחות דתיות או אירועים בעלי משמעות לקהילה. הוצאות אלה נתפסות כהגדולות והראויות ביותר לכבוד משום שהן מתיישבות עם מה שמתאים, יפה ומועיל לחברה כולה.

בחלק זה, אריסטו מדגיש את סוגי ההוצאות הפרטיות שמתאימות לאדם המגלם את תכונת ה"מפוארות" (magnificence). אלו לא הוצאות יומיומיות או טריוויאליות, אלא הזדמנויות מיוחדות וחד-פעמיות שיש להן משמעות עבור הקהילה, עבור אנשים בולטים, או עבור מערכות יחסים חשובות. דוגמאות לכך כוללות אירועים כמו חתונות, שאמורות לקרות פעם אחת בלבד (באופן אידיאלי), או טקסים חשובים אחרים שעשויים לכלול את מעורבות או עניין כלל העיר או אזרחים משפיעים.

בנוסף, הוא מזכיר אחריות כמו אירוח או בידור של אורחים זרים, וכן דאגה לפרידה והיציאה שלהם באופן הולם. מעשים אלו אינם רק על נדיבות, אלא גם על טיפוח קשרים והבעת כבוד, מה שמשקף את אופיו האצילי של האדם המפואר.

אריסטו מקשר זאת גם למושג ה"מתנות", שהוא רואה אותן כאנלוגיה למנחות דתיות (מנחות נדר). בהשוואה זו, הוא מציע שהמעשה של נתינה - בין אם כדי לכבד אחרים או לבנות קשרים - נושא מטרה בלתי-אנוכית ורוח-קהילתית. האדם המפואר אינו מבזבז באורח מופרז על עצמו, אלא מפנה את משאביו לדברים המשרתים מטרה רחבה וראויה יותר, ומעלה את מעשה ההוצאה לדרגה של משהו משמעותי ומעורר הערצה.

אריסטו מסביר שאדם המגלם את מידת המעלה של ההדר ידאג שהוצאותיו יהיו מותאמות לעושרו, כלומר שההוצאות שלו ישקפו באופן הולם את משאביו. אפילו ביתו, המשמש כהשתקפות נראית של מעמדו ואופיו (כמעין תצוגה ציבורית), צריך להיות מרוהט באופן שתואם את אמצעיו, מבלי לגלוש לעודף או לקמצנות. זאת משום שלדידו של אריסטו, הבית אינו רק מרחב פרטי, אלא משהו שמייצג את טעמו של האדם ואת נוכחותו החברתית.

האדם רם-ההדר ייתן עדיפות ליצירה או השקעה בדברים נצחיים ועמידים, כי דברים כאלו נוטים לשאת יותר יופי ולהעיד על שיקול דעת טוב יותר. לדוגמה, בניית מקדש או מבנה מפואר שיעמוד במבחן הזמן יכולה להיחשב כמשמעותית יותר מאשר יצירת דבר חולף או פעוט ערך.

הוא גם מדגיש את רעיון ההתאמתיות: לא כל דבר מתאים לכל אדם או לכל הקשר. מה שמתאים לכבד את האלים, למשל, שונה לחלוטין ממה שמתאים לבני אדם. באותו אופן, מה שמוציאים על מקדש צריך להיות שונה ממה שמוציאים על קבר. בקצרה, ההדר משמעו לא רק להוציא בנדיבות, אלא להוציא בחוכמה ובטעם, תוך הקפדה שההוצאה תהיה תואמת למטרה ולהקשר.

קטע זה בוחן את הקשר המורכב בין היקף ההוצאה, הנסיבות שבהן היא מתרחשת, ואת התוצאה שהיא משיגה, בתוך מסגרת המעלה של הפאר. אריסטו מדגיש כי פאר אינו מתבטא בהוצאות מופרזות מתוך רצון להתרברב – אלא ביצירת משהו יוצא דופן ומתאים לסיטואציה, תוך הפגנת שיקול דעת טוב והבנה של מה שתואם למקום ולזמן.

בפירוט:

1. ההוצאה צריכה להתאים לאירוע: אריסטו מכיר בכך שבעוד שהוצאות מסוימות הן "גדולות" במובן מוחלט (לדוגמה, בניית מקדש מפואר), ישנן הוצאות "גדולות" ביחס לסיטואציה. למשל, מתן כדור או בקבוק מעוצבים להפליא לילד עשוי להיחשב כ"פאר" בהקשר הספציפי הזה – למרות שמדובר בהוצאה צנועה – משום שהמתנה מחושבת, מתאימה לחלוטין למקבל ומשקפת יופי והתאמה.

2. פאר מאזן בין היקף להקשר: העיקר הוא לא רק להוציא סכום כסף גדול או לעשות משהו עצום – אלא ליצור תוצאה שמתאימה הן לאירוע והן למשאבים ולכוונות של המבצע. פעולת ההתאמה הזו בין ההוצאה, התוצאה, והנסיבות היא שעושה את המעשה ל"פארי" באמת.

3. המטרה היא מצוינות שקשה להתעלות עליה: האדם הפארי שואף להשיג משהו יחיד במינו ובעל ערך, תוך תשומת לב לפרטים ולמעלות האיכות. כל דבר שהוא יוצר או מוציא עליו כסף צריך להרגיש שלם, יוצא דופן, וראוי למאמץ ולהשקעה שנדרשו לכך.

בסיכומו של דבר, פאר עוסק בעשייה או ביצירה של משהו שמשאיר רושם עמוק, לא כי הוא מופרז, אלא משום שהוא מהדהד את הסיטואציה ומבוצע במיומנות, טעם, ותחושת פרופורציה.