ספר 4 / פרק 2
פסקה 1 - הדר כהמידה הטובה.
הסבר - חלק אחר חלק
"נכון יהיה לעסוק כעת במפוארות. שכן גם זו נראית כמעלה הנוגעת לעושר; אך בניגוד לנדיבות, היא אינה מקיפה את כל הפעולות הקשורות לעושר, אלא מתמקדת אך ורק בפעולות של הוצאה. ובתחום זה, היא עולה על הנדיבות בממדיה."
אריסטו מציג את המעלה הבאה, ההדר, אשר בדומה לנדיבות, קשורה לאופן שבו אנו משתמשים בעושר. עם זאת, בניגוד לנדיבות (שמתייחסת לכל הפעולות הקשורות בעושר), ההדר הוא תחום יותר ספציפי – הוא עוסק אך ורק בהוצאה של כסף, ובאופן שמתמקד בהוצאות גדולות ובעלות השפעה רחבה יותר ממה שמתייחסת אליו הנדיבות. במובן מסוים, ההדר עוסק בהוצאות מרשימות ומשמעותיות, ולא בניהול הפיננסים בדרכים יומיומיות.
"כי, כפי שהשם עצמו מרמז, מדובר בהוצאה הולמת הכרוכה בגודל ובשפע. אך הגודל הוא יחסי; שכן ההוצאה לצורך חימוש שלוש-חתרית אינה דומה להוצאה על הנהגת משלחת קדושה."
אריסטו טוען ש"פאר," שהיא מעלה הקשורה לעושר, מתאפיינת בהוצאות נדיבות ומתאימות בקנה מידה גדול. עם זאת, מה שנחשב להוצאה "בקנה מידה גדול" תלוי בהקשר הספציפי. לדוגמה, מימון ספינת מלחמה (טרירמה) הוא הוצאה גדולה ושונה מאוד לעומת ארגון משלחת דתית או טקסית (שגרירות קדושה). הנקודה היא ש"קנה המידה הגדול" הוא יחסי—הוא משתנה בהתאם למצב ולמטרה של ההוצאה. פאר איננו עוסק בהוצאות בזבזניות או הפגנת עושר גרידא; מדובר בהוצאות מרשימות שמתאימות למטרתן.
"זה מה שמתאים, אם כן, ביחס לפועל, לנסיבות ולמושא הפעולה. האדם שמוציא במידה המתאימה בעניינים קטנים או בינוניים אינו נקרא "נשגב" (לדוגמה, האדם שיכול לומר "רבות נתתי להלך"), אלא רק האדם שעושה זאת בעניינים גדולים."
אריסטו אומר שההילה היא היכולת להוציא עושר בצורה מרשימה ומתאימה לנסיבות, לאדם שעושה את ההוצאה ולמטרת ההוצאה. זה לא רק עניין של נדיבות בכל הקשר, אלא הוצאה בקנה מידה גדול ובאופן שמתאים לנסיבות. לדוגמה, מי שמוציא בצורה צנועה או מתאימה על דברים קטנים עשוי להיחשב נדיב או ליברלי, אך לא ייחשב כ"מרשים". הילה מתייחסת במיוחד להוצאות משמעותיות ובעלות ערך שמותאמות היטב להקשר ושוות ערך לאירוע. מדובר בגדולה שתכליתה ברורה ומשמעותית, ולא פשוט נדיבות כללית.
"האדם הנדיב הוא מפואר, אך האדם המפואר אינו בהכרח נדיב."
קביעה זו מדגישה את הקשר בין שתי מידות טובות: נדיבות (להיות נדיב עם עושר בצורה מדודה ומתאימה) ופאר (השקעת עושר בקנה מידה גדול ומכובד בצורה הראויה). אריסטו טוען שאדם מפואר חייב גם להחזיק במידת הנדיבות – הוא יודע להשתמש במשאביו בתבונה ובנדיבות. עם זאת, ההפך אינו נכון: אדם נדיב (כזה שמפגין נדיבות במעשים שגרתיים) אינו בהכרח נחשב מפואר. מדוע? משום שפאר דורש לא רק נדיבות, אלא גם תחושת רוממות וראיה רחבה שמתבטאת במעשים גדולים או בהוצאות בעלות השפעה משמעותית.
"החוסר באיכות אופי זו נקרא קמצנות, והעודף נקרא גסות, חוסר טעם ודומיהם. אלו אינם מתבטאים בהוצאה מופרזת על דברים הנכונים, אלא בהוצאת ראווה במצבים הלא נכונים ובאופן הלא נכון. נדון במידות רעות אלו בהמשך."
בקטע זה, אריסטו מתעמק ברעיון ה"גדולה" כמידה מוסרית הקשורה להוצאה כספית בצורה נכונה. כשהוא מדבר על "חוסר" ו"עודף", הוא מצביע על שתי הדרכים שבהן אנשים יכולים להחמיץ את הדרך למידה הנכונה. הנה הפירוט של דבריו:
1. חוסר (קמצנות): זה מתאר מצב שבו אדם קמצן מדי או מהסס לבזבז כסף, אפילו במצבים שבהם זה נדרש. הם אינם מצליחים לעמוד בגדולה הנדרשת ומציגים חסר באצילות שלהם.
2. עודף (גסות או חוסר טעם): לעודף מתייחס אריסטו כאשר מישהו מבזבז בצורה מוגזמת או ראוותנית, אך בהקשר הלא נכון או בצורה שאינה מתאימה. זה לא בהכרח על סכומי כסף גדולים (שיכולים להיות ראויים במקרים הנכונים למען מטרה גדולה), אלא על שימוש לא נכון בכסף באופן חסר עידון או מטרה—בזבוז כסף או ניסיון להתרברב.
אריסטו מדגיש ש"גסות" וחוסר טעם אינם מתייחסים להוצאות מוגזמות על דברים נכונים, אלא להוצאות שאינן הולמות או נראות מגוחכות ביחס להקשר. הוא מבטיח לדון יותר לעומק ב"מידות הרעות" הללו בהמשך.
בסופו של דבר, מידה זו של "גדולה" נראית בבחירת האיזון: הוצאה גדולה, משמעותית, שמותאמת למצבים באופן נכון—לא מעט מדי ולא בבזבוז בלתי-מוצדק.