ספר 4 / פרק 1

פסקה 10 - קמצנות מול נדיבות

הסבר - חלק אחר חלק

חלק 1
הטקסט המקורי:

"זה טבעי שמתארים קמצנות כהיפוכה של נדיבות; שכן לא רק שהיא רע גדול יותר מבזבזנות, אלא שגם בני האדם נוטים לשגות בדרך זו לעיתים קרובות יותר מאשר בדרך הבזבזנות כפי שתיארנו."

אריסטו אומר ש"קמצנות" (או צרות עין/חמדנות) היא ההפך מ"נדיבות". אבל זה לא רק ההפך – זו גם פגם חמור יותר מאשר להיות בזבזני או מוגזם (מה שאריסטו מכנה "פזרנות"). למה? משום שקמצנות, אנוכיות או חמדנות מתרחשות לעיתים קרובות יותר בקרב אנשים לעומת הנטייה להיות בזבזנים מדי או מוגזמים. בעצם, אריסטו מצביע על כך שקמצנות היא גם נפוצה יותר וגם מזיקה יותר, משום שהיא מתמקדת בלקיחה ובאגירה במקום בשיתוף ובנתינה, וזה מנוגד לאיזון שמגדיר את המידה הטובה האמיתית.

חלק 2
הטקסט המקורי:

"אם כך, זה כל מה שנוגע לנדיבות ולחטאים המנוגדים לה."

בהצהרה הסופית הזו, אריסטו מסכם את דיונו על נדיבות (שניתן להבין כמידת נתינה וקבלה בצורה הולמת). הוא ניתח בקפדנות את שני הקצוות הקשורים למידה זו – העודף והחסר, שהם המידות הרעות הנוגדות את הנדיבות. בצד אחד נמצא בזבוזנות (פזרנות או הוצאת כסף ללא מחשבה), ובצד השני קמצנות (חסכנות קיצונית או מיקוד יתר בצבירת רכוש או השגת עושר בצורה לא ראויה).

כאשר הוא אומר, "ובכן, עד כאן על נדיבות והמידות הרעות הנוגדות אותה," אריסטו מסמן שהוא סיים את בדיקתו של מידה זו ושל ההתנהגויות הנגדיות לה, ומכין את הקרקע לעבור אולי למידה אחרת או לנושא חדש. בעצם, הוא אומר: "כיסינו את זה; נעבור הלאה."