אתיקה

כאן, אריסטו מתאר אנשים שהתנהגותם מבטאת צורה קיצונית של אנוכיות כשזה נוגע לצבירת עושר או משאבים. אנשים אלה "מגזימים בלקיחה", כלומר, הם לא מסתפקים בלקיחת מה שצודק או סביר, אלא מוכנים לקחת מכל מקור שהוא, כולל מקורות שאינם מכובדים או מוסריים. דוגמאות לכך כוללות אנשים העוסקים בעיסוקים בזויים, כמו סרסורים (המנצלים אחרים למטרות רווח) או מלווים בריבית שגובה ריבית מופרזת (המנצלים חולשות כלכליות של אנשים). מה שמאחד את האנשים הללו הוא נכונותם לפגוע או לנצל אחרים, תוך העדפת רדיפת הרווחים על פני מוסריות או הגינות.

אריסטו מציין שאנשים מסוימים מפתחים אובססיה לא בריאה לצבירת עושר, גם אם זה כרוך בנקיטה בדרכים לא אתיות או בקבלת מוניטין שלילי. אהבת הבצע הזו דוחפת אותם לקחת יותר ממה שהוגן או מוסרי, ולעיתים ממקורות מפוקפקים או לא ראויים. האירוניה שהוא מדגיש היא שהם מוכנים להכתים את שמם ואת היושרה שלהם – ולא בשביל עושר רב ומשמעותי, אלא לעיתים קרובות עבור רווחים קטנים ולא חשובים. התנהגות כזו משקפת מחסור במידות טובות או אופי מוסרי, כאשר הרצון לרווח משתלט על חוש הצדק שלהם.

אריסטו מבחין בין סוגים שונים של עוולות בכל הנוגע להשגת עושר באופן בלתי חוקי או בלתי מוסרי. הוא מציין כי אנשים ששואפים לרווחים גדולים ומסיביים באמצעות פעולות לא צודקות או חטא, כמו עריצים ששודדים ערים שלמות או גונבים ממקדשים, אינם פשוט "קטנוניים" (שבסוגיה זו מתייחס להיות זעירים או חמדנים יתר על המידה). במקום זאת, פעולותיהם חמורות והרסניות כל כך, עד שאותם אנשים מתוארים טוב יותר כ"רשעים, חסרי יראה" או "בלתי צודקים".

הרעיון המרכזי הוא שהתנהגותם חורגת מעבר לחמדנות או תאוות בצע פשוטה—היא משקפת כישלון מוסרי עמוק. הם לא רק רודפים אחר כסף בדרכים לא תקינות; הם מבצעים מעשים שפוגעים באופן מהותי בצדק, יראת כבוד ובקדושת הדבר הנכון והמוסרי.

אריסטו מסביר כי "אהבת בצע בזויה" מניעה התנהגויות ואנשים מסוימים – כמו מהמר, שודד או פורע דרכים. אנשים אלה יהיו מוכנים ללכת למעשים לא מוסריים או חסרי כבוד כדי להרוויח, וכך הם זוכים לתואר "נחותים" או בזויים. הם מתאפיינים בנכונות שלהם להעדיף רווח אישי על פני מוסר, יושרה או הגינות.

חלק זה הוא בעצם ביקורת על אנשים שמחפשים לצבור עושר או רווח בדרכים לא מוסריות. אריסטו מדגיש שני טיפוסים של אנשים: האחד מסכן את חייו למען רווח חומרי ("מתמודד עם הסכנות הגדולות ביותר למען השלל"), והשני בוגד באמון של מערכות היחסים הקרובות שלו, תוך ניצול חבריו לטובת רווח אישי ("מפיק רווח מחבריו, שלהם היה צריך להעניק").

מה שאריסטו מדגיש כאן הוא את השחיתות המוסרית שיש בשני ההתנהגויות האלה. שני סוגי האנשים מציבים את הכסף או הרווח בראש סדר העדיפויות, במקום ערכים כמו יושרה, אמון ומידות טובות. הם בוחרים בדרכים בלתי מכובדות למען הרווח האישי שלהם ומקבלים את הבושה או הפגיעה שזה גורם לאופיים. מכיוון שהתשוקה שלהם לעושר נובעת מ"מקורות לא נכונים"—אם זה על ידי סיכון אחרים, שוד, או ניצול אמון—הם מתוארים כבעלי "אהבה בזויה לרווח," סוג של תאוות בצע אובססיבית ומבישה. זה מה שהופך את מעשיהם ל"נבזיים" או שפליים, מכיוון שהם משקפים כישלון מוסרי יסודי.