ספר 4 / פרק 1
פסקה 8 - חוסר בנתינה ועודף בלקיחה
הסבר - חלק אחר חלק
"שהרי היא מורכבת משני דברים: חוסר במתן ויתר על המידה בלקיחה, ואינה מתקיימת בשלמות אצל כל האנשים אלא לעיתים מתחלקת; ישנם אנשים שנוטים ליתר בלקיחה, ואחרים חסרים במתן."
בחלק זה, אריסטו דן במושג ה"קמצנות" כמידה רעה הקשורה לכסף ולנדיבות. הוא מזהה בה שני היבטים עיקריים:
1. חוסר נכונות לתת (חוסר בנתינה).
2. נטייה חזקה לקחת באופן מוגזם (עודף בלקיחה).
עם זאת, אריסטו מציין שלא כולם מפגינים את שני ההיבטים הללו יחדיו. יש אנשים שמראים רק אחת מהתכונות הללו—לדוגמה, הם עשויים להיות מאוד מהססים לתת לאחרים, אך לא בהכרח חמדנים בלקיחה, או להפך. למעשה, שתי הנטיות הללו מבטאות דרכים שונות שבהן אנשים יכולים לחרוג מגישה מאוזנת ובריאה של נדיבות.
"אלו שמכונים בשמות כמו "קמצנים", "חסכנים" או "צרי-עין", כולם נוטים לחסר בנתינה, אך אינם חומדים את רכושם של אחרים או מבקשים להשיגו."
אריסטו מתאר קבוצה מסוימת של אנשים שחסרה להם נדיבות - הם "קמצנים", "חסכנים בצורה מוגזמת" או "צרים עין." אנשים אלו אינם נותנים הרבה ואינם חולקים באופן חופשי עם אחרים, אך חשוב לציין שאין להם רצון לקחת את מה ששייך לאחרים או לרדוף אחרי עושר בדרכים לא ישרות. הפגם העיקרי שלהם נעוץ בקושי שלהם להיפרד מהמשאבים שלהם עצמם, ולא בתאווה מוגזמת לצבור יותר עושר או רכוש משל אחרים. ההבחנה הזו חשובה, כי ההתנהגות שלהם נובעת מאחיזה חזקה מדי במה שיש להם, ולא מניצול או חמדנות כלפי זולתם.
"במקרים מסוימים, הדבר נובע מסוג של יושר והימנעות ממה שנחשב מביש (ישנם כאלה שנראה, או לפחות טוענים, שהם אוגרים את כספם מסיבה זו, כדי שלא ייאלצו יום אחד לעשות משהו מביש; לקבוצה זו שייכים הקמצן וכל הדומים לו; הוא מכונה כך בגלל הקיצוניות שלו בחוסר הרצון לתת דבר מה)."
אריסטו מסביר כאן שיש אנשים הנחשבים לקמצנים או לחסכנים באופן מופרז, שמצדיקים את התנהגותם מתוך גישה שנראית להם מוסרית. אנשים אלו טוענים – או לפחות נראים כמאמינים – שהם אוצרים את כספם כדי להימנע ממצבים שבהם ייתכן שייאלצו לפעול באופן לא מוסרי או מביש בעתיד, כמו ללוות כסף או להתחנן לעזרה. לדוגמה, אדם עשוי להימנע מלהיות נדיב משום שהוא מאמין שחיסכון קיצוני ימנע ממנו אי פעם להיקלע לקשיים כלכליים, שעלולים להוביל אותו לפשרה על יושרו. אריסטו מכנה את האדם הזה בשם "מקמץ הגבינה" – ביטוי מטפורי שמתאר מישהו קמצן עד כדי כך שהוא נאחז בכל פרט קטן (כמו לגרד עד הסוף את שאריות הגבינה באופן מטפורי). הדבר משקף את הסלידה הקיצונית שלהם מלהיפרד ממשאביהם, אפילו למען מטרות טובות או מכובדות.
"ואילו אחרים נמנעים מלקחת את רכושם של אחרים מתוך פחד, מתוך ההבנה שלא קל, אם אדם לוקח את רכוש האחרים לעצמו, להימנע מכך שגם רכושו יילקח מהם; ולכן הם מסתפקים בכך שלא לוקחים ולא נותנים."
אריסטו מתאר סוג של אדם שנמנע גם מלתת לאחרים וגם מלקבל מהם, אבל המניע שלו לכך הוא פחד. אנשים כאלה נמנעים מלקחת את מה ששייך לאחרים כי הם חוששים שהמעשה יוביל לגמול נגדם – אם הם ייקחו מאחרים, אחרים עשויים להרגיש זכות לקחת מהם בתמורה. כתוצאה מכך, הם מאמצים גישה הגנתית ושמרנית: הם לא נותנים בנדיבות ולא לוקחים בתוקפנות. למעשה, הם נשארים בצד בכל תהליך של חילופין, כשהדחף המרכזי שלהם הוא להגן על הנכסים שלהם ולמנוע עימותים.