אתיקה

אריסטו טוען שאדם פזרני—מישהו שמבזבז את משאביו בצורה מוגזמת או נותן באופן חסר אחריות—צפוי להמשיך בדרך ההרסנית הזו אם לא ייעצר או יקבל הדרכה נכונה. עם זאת, אם אדם כזה ילמד ויודרך בצורה מתחשבת, יש לו פוטנציאל לגדול ולאזן את התנהגותו. כך יוכל להגיע ל"מצב ביניים נכון," כלומר למצוא גישה בריאה ומוסרית יותר לניהול משאביו—לא להיות בזבזן אך גם לא להיות קמצן יתר על המידה. "מצב הביניים" הזה מתואם עם הדגש הכללי של אריסטו על השגת איזון ומתינות בהתנהגות האנושית.

אריסטו טוען ש"קמצנות" – אשר בהקשר זה מתייחסת לחסכנות מוגזמת או למיקוד יתר בצבירת עושר – היא פגם עמוק וטבוע יותר בטבע האנושי מאשר בזבזנות יתר ("פזרנות"). הוא מסביר שככלל, רוב האנשים נוטים באופן טבעי להעדיף לצבור או לשמור כסף, במקום לתת אותו בנדיבות. הוא גם מציין שקמצנות קשה לתקן או "חשוכת מרפא", משום שיש לה נטייה להתעצם עם השנים או במצבי קושי, כמו מגבלות פיזיות, שגורמים לאנשים להיות זהירים או מרוכזים בעצמם יותר בנוגע למשאביהם. למעשה, אריסטו רואה בקמצנות בעיה עיקשת ונפוצה יותר בקרב בני אדם מאשר בזבזנות.

בחלק זה, אריסטו מציין כי "קמצנות" (מה שאנו עשויים להבין כתאוות בצע קיצונית או חוסר נדיבות) מתבטאת בצורות או "סוגים" שונים. כאשר הוא מדגיש שהקמצנות היא "רבת צורות," הוא מתכוון לכך שהיא אינה מופיעה באופן אחיד – היא עשויה להתגלות בדרכים רבות, בהתאם לאדם או למצב. רעיון זה מבהיר כיצד התמקדות יתר בצבירת עושר או בהימנעות מנדיבות יכולה להתבטא בהתנהגויות שונות, מה שהופך אותה לבעיה רחבה ומורכבת בטבע האנושי.