ספר 4 / פרק 1
פסקה 6 - טבע הפזרנות והשלכותיו.
הסבר - חלק אחר חלק
"אך רוב האנשים הפזרנים, כפי שנאמר, גם לוקחים ממקורות לא נכונים, ובכך הם מתנהגים בקמצנות. הם נוטים לקחת מכיוון שהם רוצים לבזבז, ואינם יכולים לעשות זאת בקלות; שכן רכושם אוזל במהרה."
אריסטו מציין שרוב האנשים הפזרנים – אלה שהם יותר מדי נדיבים או בזבזנים – לא סובלים רק ממתן חסר זהירות; הם גם בסופו של דבר לוקחים דברים שאינם צריכים לקחת. זאת מפני שהרצון שלהם להוציא כסף ולתת בצורה מופרזת עולה על המשאבים שלהם, כך שהם בסופו של דבר נגמרים מהחפצים או הנכסים שברשותם. כתוצאה מכך, הם נדחקים לחפש עושר ממקורות לא ראויים או לא מכובדים, מה שגורם להם, במובן מסוים, להיות קטנוניים או אנוכיים ("קמצנים") כמו הקיצוניות ההפוכה שממנה הם כביכול נמנעים. הבזבוז החסר אחריות שלהם מוביל אותם להתנהגות מוסרית מפוקפקת כדי לקיים את ההרגל שלהם.
"לכן הם נאלצים להשיג אמצעים ממקור אחר. ובו בזמן, מכיוון שאינם מייחסים חשיבות לכבוד, הם נוטלים באופן חסר זהירות ומכל מקור שהוא; שכן יש להם תשוקה לתת, ואינם טורחים באשר לאופן או למקור שממנו הם משיגים את האמצעים."
אריסטו מציין שאנשים פזרניים רבים (אלה שמוציאים או נותנים כסף בצורה מוגזמת) מסתיימים ללא משאבים בשל חוסר זהירותם. כשזה קורה, הם לא מפסיקים; במקום זאת, הם פונים להשיג כסף בכל דרך אפשרית, אפילו ממקורות לא מכובדים או לא הולמים. למה? משום שהרצון החזק שלהם לתת או להוציא גובר על הדאגה שלהם למקור הכסף, או אם זה אתי להשיג אותו. בעצם, חוסר האחריות שלהם לגבי כבודם ויושרתם מוביל אותם לבצע בחירות מוסריות גרועות כדי להמשיך בהרגל של נתינה או בזבוז.
"לכן גם נתינתם אינה נדיבה; שכן היא אינה נעשית באופן אצילי, לא מכוונת לאצילות, ואינה נעשית בדרך הנכונה. לעיתים הם מעשירים את מי שאמורים להיות עניים, בעוד שהם מסרבים לתת דבר לאנשים בעלי אופי מכובד, אך מעניקים רבות למתחנפים או לאלו שמספקים להם הנאה כלשהי."
חלק זה דן מדוע נתינתם של אנשים פזרנים (אלו שמוציאים כספים בצורה מופרזת וחסרת זהירות) אינה יכולה להיחשב כנדיבות אמיתית או "מוסרית" במובן של מעלה. אריסטו מציע שנדיבות מוסרית כוללת לא רק את עצם הנתינה, אלא את האופן שבו היא נעשית בצורה אצילית – כלומר, בצורה מחושבת, מכוונת, וכזו שמטרתה לסייע לאנשים הנכונים ולמען הסיבות הנכונות.
אנשים פזרנים נכשלים בכך מכיוון שהנתינה שלהם חסרה שיקול דעת או יושרה. במקום לעזור לאלו שבאמת ראויים לעזרה או שהם עצמם מוסריים, הם מבזבזים לעיתים קרובות את משאביהם על אנשים שמחמיאים להם או משרתים את רצונותיהם, כמו כאלו שמבדרים או מפנקים אותם. משמעות הדבר היא שהנתינה שלהם אינה מבוססת על מעלה; אלא על אנוכיות או חוסר מיקוד, והיא משרתת יותר הנאות או קשרים שטחיים מאשר משהו ראוי לשבח. למעשה, נדיבותם מוטעית ואינה נושאת את המטרה האתית הגבוהה שמאפיינת אצילות אמיתית.
"לכן, רובם גם נוטים לרדיפת תענוגות; הם מוציאים כספם בקלות ובזבזנות על הנאותיהם, ונמשכים אחר תענוגות כיוון שאינם חיים מתוך שאיפה למה שהוא נאצל."
חלק זה מסביר שרבים מהאנשים בזבזנים (מבזבזים בעודף או נדיבים יתר על המידה) נוטים להיות נהנתנים. הם נכנעים לתשוקותיהם ולתענוגותיהם ללא הרבה איפוק, והתנהגות זו מובילה אותם לבזבז בצורה פזיזה. במקום להפנות את כספם או מאמציהם למטרות נעלות או מוסריות—דברים שיכולים להביא כבוד, להיטיב עם אחרים באופן משמעותי או לשקף אופי טוב—הם מתמקדים בסיפוק ההנאות האישיות שלהם. למעשה, היעדר המשמעת והמטרה שלהם גורם להם לבזבז משאבים בדרכים שאינן מיטיבות איתם לטווח הארוך או תורמות למשהו בעל ערך או ראוי להערכה.