ספר 4 / פרק 1
פסקה 5 - התכונות וההשוואות בין פזרנות לקמצנות
הסבר - חלק אחר חלק
"מאפייני הבזבזנות אינם מתרחשים לרוב יחד; שכן זה לא פשוט לתת לכולם מבלי לקחת מאף אחד. אנשים פרטיים מהר מאוד מבזבזים את המשאבים שלהם על נתינה, ואלו הם שמכונים בזבזנים – אם כי אדם כזה נראה במידה לא קטנה טוב יותר מאדם קמצן."
אריסטו פותח בהדגשה שהקצוות של "פזרנות"—נתינה מוגזמת ואי לקיחה מאחרים—נדירים למצוא אותם יחד אצל אותו אדם. זאת משום שאין זה בר-קיימא עבור מישהו לתת בנדיבות לכולם תוך הימנעות ממילוי מקורותיו על ידי קבלת דברים מאחרים. אנשים שמתנהגים בצורה כזו לרוב ממצים במהירות את מה שיש להם, ולכן הם נקראים "פזרנים". על אף חוסר המעשיות שלהם, אריסטו מחשיב את האנשים הללו כנעלים יותר משמעותית מאלו שהם "קמצנים" (אנשים המאופיינים כצרי לב או אנוכיים).
"שכן הוא נרפא בקלות הן על ידי הגיל והן על ידי העוני, ולכן ייתכן שהוא ינוע לעבר המצב האמצעי."
אריסטו אומר שאדם פזרן — מישהו שמוציא יותר מדי או נותן באופן מופרז — יכול "להירפא בקלות" מההתנהגות הזו ככל שהוא מתבגר או מתמודד עם קשיים כלכליים (עוני). חוויות חיים אלו באופן טבעי מלמדות איפוק ומתינות, ומובילות אותו קרוב יותר ל"מצב האמצעי" המאוזן שהוא מידת המעלה. במילים פשוטות, נסיבות כמו מחסור בכסף או חכמת החיים הנרכשת עם הזמן מסייעות לתקן את ההרגלים המוגזמים של הפזרן ומנחות אותו לעבר איזון בריא יותר בין נתינה ללקיחה.
"שהרי יש לו את תכונות האדם הנדיב, שכן הוא גם נותן וגם נמנע מלקבל, אם כי הוא אינו עושה אף אחד משני הדברים הללו בצורה נכונה או טובה."
כאן אריסטו מציין כי האדם הפזרן חולק קווי דמיון מסוימים עם האדם "האציל" או הנדיב. בפרט, הפזרן גם נותן באופן חופשי וגם נמנע מלקחת מאחרים, תכונות שמאפיינות נדיבות. עם זאת, ההבדל המרכזי הוא באופן שבו האדם הפזרן ניגש למעשים אלה: בעוד שנדיבות דורשת איזון, חוכמה וביצוע המעשים באופן הנכון – לאנשים הנכונים, במידות הנכונות ולמטרות הנכונות – האדם הפזרן חסר תחושת איזון או שיפוט נכון. הוא נותן ונמנע מליטול, אך לא באופן הנכון או הראוי. פעולותיו מוגזמות או שגויות, מה שמבדיל אותו מהאדם הנדיב באמת שפועל מתוך איזון ומידה נכונה.
"לכן, אם הוא היה מורגל לכך באמצעות תרגול או בדרך אחרת, הוא היה נעשה אדם נדיב; שכן אז הוא ייתן לאנשים הנכונים ולא ייקח ממקורות לא ראויים."
חלק זה מדגיש את הרעיון שאם אדם פזרן (מישהו שנותן באופן מופרז ולא אחראי) ניתן להכוונה או לאימון דרך הרגל או שיטה אחרת, הוא עשוי להפוך ל"ליברלי". במובן של אריסטו, להיות "ליברלי" משמעו להחזיק במידה הטובה של נדיבות – לתת לאנשים הנכונים, בצורה הנכונה, ולמטרות הנכונות, וגם לדעת מתי וכיצד להימנע מלקחת. למעשה, אריסטו אומר שבזמן שההתנהגות של האדם הפזרן היא פגומה, יש לה פוטנציאל לעבור שינוי ולהפוך לנדיבות אמיתית באמצעות הכוונה נכונה והתמדה בתרגול. המפתח הוא לכוון את האנרגיה שלהם לעבר נתינה מאוזנת ושקולה.
"זו הסיבה שהוא נחשב כאדם שאין לו אופי רע; אין זה סימן לאדם מרושע או נחות להגזים בנתינה ולא בלקיחה, אלא רק לאדם טיפשי."
אריסטו טוען כאן שאדם פזרן – מישהו שנותן בצורה מוגזמת מבלי לקבל דבר בתמורה – אינו בהכרח אדם רע או לא מוסרי. פעולותיו אינן נובעות מרשעות או כוונה זדונית, אלא מחוסר חוכמה או שיקול דעת נכון. במילים אחרות, הפגם שלו נובע יותר מתוך טיפשות או קבלת החלטות גרועה מאשר מתוך כשל מוסרי עמוק או חוסר כבוד.
"האדם הפזרן בדרך זו נחשב טוב בהרבה מהקמצן, הן מהסיבות שהוזכרו קודם לכן והן משום שהוא מועיל לרבים, בעוד שהאדם הקמצן אינו מועיל לאיש, אפילו לא לעצמו."
אריסטו משווה בין שני סוגים של התנהגות פגומה – פזרנות (נתינה מוגזמת ללא לקיחה) וקמצנות (חסכנות יתרה, כלומר לקיחה רבה מדי ונתינה מועטה מדי). הוא טוען שאדם פזרן נחשב בדרך כלל לטוב יותר מאדם קמצן. מדוע? כי בעוד שהאדם הפזרן נותן יותר מדי ולעיתים בצורה בלתי נבונה, לפחות הוא מיטיב עם אנשים רבים בעזרת נדיבותו, גם אם מעשיו פזיזים או חסרי שיקול דעת. לעומת זאת, האדם הקמצן לא מיטיב עם אף אחד – לא עם אחרים, מכיוון שהוא לא נותן מספיק, וגם לא עם עצמו, כי קמצנותו מובילה לעיתים קרובות לחיים חסרי שמחה או סיפוק. במילים אחרות, הפזרנות היא פגם, אך היא עדיין מוסרית יותר מאשר הקמצנות.