אתיקה

בחלק הזה, אריסטו מציין כי האדם ה"פזרן" - מישהו שמוציא יתר על המידה - אינו מגיב רגשית בצורה הנכונה בכל הנוגע לנתינה או להוצאת כסף. במילים אחרות, האדם הפזרן לא מרגיש אושר או אי-נוחות במצבים המתאימים או בצורה המתאימה. עבור אריסטו, תגובה רגשית נכונה לפעולה (כגון להרגיש סיפוק כשנותנים לאנשים הנכונים מתוך סיבות נאצלות, או תחושת כאב כאשר נאלצים לפעול אחרת) היא חלק חשוב בפעולה מוסרית. האדם הפזרן חסר תחושת איזון ושיפוט נכון, מה שהופך את פעולותיו לפגומות. אריסטו מבטיח להרחיב בנושא בהמשך.

אריסטו מבהיר שכאשר מדברים על מעלות וחסרונות הקשורים לעושר, אנו עוסקים בשתי פעולות עיקריות: נתינה וקבלה. פעולות אלו יכולות לכלול צורות שונות, כמו הוצאת כסף (שאותה הוא מסווג תחת "נתינה"). הוא מציין כי גם בזבזנות (פזרנות יתרה) וגם קמצנות הן חוסר איזון – האחת הולכת רחוק מדי באספקטים מסוימים (עודף) והשנייה אינה מגיעה מספיק רחוק (חסר). למעשה, אריסטו ממסגר את הדיון שלו בהתנהגות הקשורה לעושר סביב שתי פעילויות מרכזיות אלה: כיצד אדם נותן וכיצד הוא מקבל.

כאן, אריסטו משווה בין שני קצוות – בזבזנות (פזרנות יתר) ו-קמצנות (צמצום יתר) – כדי להסביר כיצד הן סוטות מהאיזון של המידה הטובה בכל הנוגע להתמודדות עם עושר.

- בזבזנות מתייחסת להיות נדיב מדי, עד כדי כך שנותנים יותר מדי. אדם בזבזן מגזים בנתינה אך אינו לוקח או משיג בצורה מאוזנת כדי לשמר זאת. למעשה, הוא מבזבז ולא זהיר במשאבים, ופועל יותר מתוך חוסר מידתיות מאשר מתוך מידה טובה מחושבת.

- קמצנות, לעומת זאת, היא הקצה ההפוך. אדם קמצן נכשל בנתינה – הוא חסכן מדי ונמנע מלשתף או לעזור לאחרים. בנוסף, הוא מגזים בלקיחה או רכישה של עושר, במיוחד כאשר מדובר בהשגה ממקורות בלתי הולמים או חסרי כבוד. (הביטוי "חוץ מדברים קטנים" רומז על קטנוניות – אנשים קמצנים עשויים להתמקד באופן מוגזם ברווחים זניחים במקום במחוות נדיבות).

בסופו של דבר, אריסטו מדגיש כי גם בזבזנות וגם קמצנות אינן מצליחות להגיע לאיזון ה"מידה" שבנדיבות. הבזבזנות טועה בכך שהיא נותנת יותר מדי ולוקחת מעט מדי, בעוד הקמצנות טועה בכך שהיא נותנת מעט מדי ולוקחת יותר מדי.