אתיקה

אריסטו מסביר שמעשים טובים ומוסריים באמת אינם מסתכמים רק במה שנעשה, אלא למה הם נעשים—הם מבוצעים למען מה שנחשב אצילי או מצוין מבחינה מוסרית. "האדם הנדיב," שמחזיק במעלת הנדיבות, פועל באותו אופן. כשהוא נותן, הוא עושה זאת לא באופן אקראי או ללא הבחנה, אלא מתוך כוונה, ודואג שהנתינה תהיה מופנית אל האדם הנכון, ב-כמות המתאימה, ב-זמן המתאים ולמען הסיבות הנכונות.

מה שהופך את מעשיו למוסריים הוא שהם תואמים את ההיגיון והשיפוט המאוזן, וחשוב מכך, הם נעשים מרצון ובלב שמח, או לפחות ללא תחושת מצוקה. מעשים מוסריים, אומר אריסטו, באופן טבעי נעימים או לפחות ניטרליים—הם לא אמורים להרגיש כנטל או כמעיקים לאדם המבצע אותם. אם אדם חווה כאב רב או היסוס בביצוע מעשה מוסרי, הדבר מעיד על כך שהוא מעריך משהו אחר (כמו רכושו, במקרה זה) יותר מאשר את המעשה האצילי עצמו, וזה מנוגד למהות האמיתית של מעלה מוסרית.

חלק זה מדגיש כי נדיבות אמיתית, כפי שאריסטו מבין אותה, אינה רק בנתינה עצמה – אלא במניע, באופן ובאנשים שאליהם נותנים. אם מישהו נותן לאנשים הלא נכונים או מסיבות לא נכונות (כגון מתוך רצון לשבח, תשומת לב או רווח אישי), זו אינה נדיבות אמיתית, גם אם כלפי חוץ היא נראית ככזו. פעולה הנחשבת למוסרית באמת צריכה להתבצע "לשם הטוב" – כלומר, מתוך מניעים נכונים ואתיים, ולא מתוך מניעים נסתרים.

אריסטו גם מציין שאדם נדיב באמת לא יחוש כאב או חרטה כשהוא נותן. מדוע? כי הרגשת כאב תצביע על כך שהוא מעריך את העושר עצמו יותר מאת טוב הנתינה. זה היה מפספס את הנקודה: נדיבות היא התבוננות בעושר ככלי לביצוע מעשים אציליים, ולא כמטרה בפני עצמה.

יתרה מזאת, אדם נדיב אינו מישהו שייקח כספים או משאבים ממקורות לא ראויים או מפוקפקים. לקיחת משאבים ממקומות כאלה סותרת את רעיון הנדיבות והמידה הטובה, שכן הדבר מעיד על חמדנות או עניין אישי. באותה מידה, אדם נדיב אינו מישהו שמרבה לבקש או להתחנן לקבל דברים – מדוע? כי האדם הנותן בעצמו מתוך מידה טובה לא ישים את עצמו במצב של תלות רבה באחרים או ינסה לנצלם בתמורה. מטרתו לתת ללא תנאים, ולא ליצור מצבים שבהם הוא חייב או דורש טובות בתמורה.

אריסטו מתאר כיצד אדם שהוא באמת "נדיב" מתייחס לרכוש ולנתינה. אדם נדיב אינו רואה ברכושו חפצים שיש לצבור או להאדיר, אלא משאבים שניתן להשתמש בהם באחריות כדי לעזור לאחרים. הוא ייקח רק מ"מקורות הנכונים" – במקרה זה, מרכושו שלו – ומתוך צורך, ולא לשם צבירת עושר אישי. רעיון זה מדגיש שנדיבות אינה מושרשת באנוכיות או חמדנות.

במקביל, אדם נדיב לא יפזר את משאביו בחוסר זהירות לכל אחד או בצורה לא מחושבת. במקום זאת, הוא יבחר בקפידה את מי לעזור, ויעניק בזמן הנכון ולמטרות הנכונות, מתוך שאיפה למה שמוסרי ונעלה. איזון זה מבטיח שהנתינה שלו תהיה בעלת משמעות ותשרת מטרה נעלה, ולא תהיה מקרית או אימפולסיבית. במילים אחרות, נדיבות כוללת מחשבה ומשמעת, ולא רק את פעולת הנתינה עצמה.

אריסטו מדגיש כאן שאדם באמת נדיב או "חופשי בנדיבותו" נוטה להתמקד יותר בצרכים של אחרים מאשר בצרכיו שלו. אדם כזה עשוי אף להגיע למצב שבו הוא נותן מעבר למה שהוא יכול להרשות לעצמו, ומשאיר את עצמו עם מעט מאוד. הדבר משקף את אופיו הטבוע של האדם הזה—הוא מעדיף לעזור לאחרים על פני צבירה או שמירה של עושר לטובתו האישית. זה לא נובע מפזיזות, אלא מתוך נטייה עמוקה להעריך נדיבות ואת טובת הזולת יותר מאשר נוחות חומרית אישית.

אריסטו מסביר ש-נדיבות אמיתית אינה נמדדת בכמות העושר או המתנות שאדם מעניק. במקום זאת, היא מבוססת על האופי של האדם הנותן ועל כוונתו. בנוסף, יש להבין מעלה זו ביחס לאמצעיו או משאביו של הנותן ("הרכוש"). במילים אחרות, אדם עם משאבים צנועים שנותן באופן מושכל וביחס למה שיש לו, יכול להיחשב לנדיב אמיתי יותר מאדם עשיר שנותן סכומים גדולים ללא שיקול דעת אמיתי או מעלה מוסרית. האיכות והשיקול המוסרי שמאחורי המעשה הם שמגדירים את הנדיבות, לא הכמות.

אריסטו מדגיש כאן שהיות "נדיב" אינו תלוי בכמות העושר שאדם נותן, אלא ברוח ובאופי שמאחורי הנתינה בהתאם למה שיש לאדם. לדוגמה, אדם שיש לו מעט אך נותן ממה שהוא יכול עשוי להיחשב נדיב יותר ממישהו עשיר שנותן סכום גדול אך עדיין שומר לעצמו הרבה. הרעיון תלוי בפרופורציה ובכוונות, ולא רק בקנה המידה.

אריסטו גם מציין שאנשים שירשו עושר (במקום להרוויח אותו בעצמם) נתפסים לעיתים קרובות כנדיבים יותר מטבעם או בעלי נטייה לתת. ייתכן שזה משום שלא חוו מחסור או את המאמץ הכרוך ביצירת העושר—ייתכן שהם פחות קשורים לקשיים שכרוכים בהשגתו ולכן קל להם יותר להיפרד ממנו. בנוסף, אריסטו מבהיר כי בדרך כלל אנשים מחוברים יותר לדברים שהם יצרו או הרוויחו בעצמם—כמו הורים לילדיהם או משוררים ליצירתם. חיבור אישי זה עשוי לגרום לאנשים להיות פחות מוכנים לוותר על מה שהם עבדו קשה כדי להשיג.

אריסטו מציין שאדם באמת נדיב (או חופשי ברוחו) כנראה לא יתעשר, משום שהמיקוד שלו אינו בצבירת כסף או בשמירה עליו. במקום זאת, הוא מעריך את העושר רק ככלי לעזרה לאחרים ולתרומות נעלות. המשמעות היא שהוא נוטה יותר לתת את המשאבים שלו מהסיבות הנכונות, במקום לצבור אותם לעצמו, ולכן העושר האישי הופך עבורו לעניין משני. למעשה, הנדיבות שלו נובעת מהמעלה של דאגה לזולת ולא מחפצים חומריים.

אריסטו מתייחס לרעיון שלפעמים נראה לא הוגן או אירוני שהאנשים שהם הכי מידתיים או ראויים - כמו האדם הנדיב - לעיתים קרובות מסיימים עם כמות מועטה של עושר. זו תלונה נפוצה שאנשים משמיעים על "המזל" או על חוסר הצפיות של החיים. עם זאת, אריסטו טוען שזה לא באמת מפתיע או בלתי סביר. הרי עושר אינו פשוט נופל לחיקו של אדם; הוא דורש מאמץ, תכנון וריכוז על מנת להשיגו ולשמרו. האדם הנדיב, שמעדיף מעשים אציליים ונתינה על פני צבירת עושר, מטבעו משקיע פחות אנרגיה בבניית רכוש לעצמו. לכן, זה הגיוני שהם לעיתים קרובות יחוו מחסור בעושר חומרי, גם אם אופיים ראוי לשבח.

אריסטו מדגיש שהאדם הנדיב באמת מפעיל שיקול דעת במעשיו. נדיבות אינה מתבטאת בנתינה חסרת הבחנה לכל אדם או למטרות כלשהן; אלא מדובר בנתינה לאנשים הנכונים, בזמן הנכון ולסיבות הנכונות. אם מישהו יבזבז את משאביו בצורה פזיזה על אנשים או מטרות שאינם ראויים, הוא כבר לא יפעל על פי מידת הנדיבות. בנוסף, בזבוז כזה עלול להשאיר אותו ללא האמצעים לעזור לאלו שבאמת זקוקים לכך או לתמוך במטרות נעלות וראויות. בקיצור, נדיבות צריכה להיות מחושבת ומדודה כדי לשמור על מצוינותה המוסרית.

בקטע זה, אריסטו מדגיש שאדם אציל נפש (או נדיב) באמת הוא מי שנותן או מוציא את משאביו בצורה שמתאימה למה שיש לו וגם מכוונת למטרות או אנשים הראויים לכך. מצד שני, מי שעובר את גבול יכולתו ההגיונית, מוציא בצורה מופרזת או פזיזה, אינו פועל מתוך מידה טובה אלא מתוך קלות דעת, והתנהגות מופרזת זו מכונה פזרנות.

בעיקרון, נדיבות אמתית אינה קשורה לנתינה באופן מופרז או מעבר ליכולת שלך – אלא ביכולת להיות מחושב ומאוזן בניהול המשאבים שלך, כך שהפעולות שלך יישארו ברות קיימא ובעלות מידה טובה.

אריסטו מתייחס למושג "פזרנות", שמתאר הוצאה מופרזת או בזבזנות, לעיתים מעבר לאמצעים של האדם. כאן הוא מסביר מדוע איננו מכנים עריצים (או שליטים בעלי הון וכוח עצום) כפזרנים. הסיבה לכך היא שיש להם גישה למשאבים עצומים, לעיתים הרבה מעבר למה שיוכלו להוציא או לתת. בשל עושרם הרב, כמעט בלתי אפשרי עבורם להוציא כספים עד לנקודה שבה יעברו את רכושם. בפשטות, אדם שיש לו אספקת משאבים כמעט בלתי מוגבלת לא יכול בקלות להיחשב כבזבזן, מכיוון שעושרו מתמעט בצורה הרבה פחות מורגשת.

אריסטו אומר ש"נדיבות" היא מציאת האיזון הנכון – ה"אמצע" – בכל הנוגע לנתינה ולקבלה של עושר. אדם נדיב באמת יודע כמה לתת, למי לתת ומתי לתת, בין אם מדובר בכמות קטנה או גדולה. הוא נותן בצורה שקולה ומתאימה, ועושה זאת מתוך שמחה אמיתית או לפחות ללא חרטה או כאב.

באותו האופן, אדם נדיב יודע להבחין גם בקבלה, ומוודא שהוא מקבל רק את הסכומים הנכונים וממקורות ראויים. כלומר, נדיבות אינה רק על נתינה חופשית – היא גם על נתינה חכמה, תוך זהירות גם לגבי האופן והסיבות שבגללן מקבלים דברים מאחרים. איזון זה שומר על הנדיבות כמידה מוסרית.

בקטע זה, אריסטו מדגיש את מושג המידה הטובה כ"דרך האמצע" או איזון בין קיצוניות. בפרט, כאשר מדובר במידה הטובה של נדיבות (או מתן בנדיבות תוך שימוש נכון בעושר), קיים איזון ראוי בין נתינה לבין קבלה. אדם באמת מידתי ואצילי אינו נותן או לוקח באופן אקראי; מעשיו מותאמים למה שנכון, ראוי ואצילי.

אריסטו מציין שהפעולה של נתינה בצורה נכונה (לדוגמה, לאנשים הנכונים, בזמן המתאים, מסיבות ראויות) קשורה באופן טבעי לפעולה של קבלה נכונה (לדוגמה, ממקורות נכונים, בכמויות הנכונות וללא אנוכיות). שני הממדים הללו—נתינה וקבלה—פועלים בהרמוניה אצל אדם שמגלם את המידה הטובה של נדיבות. במילים אחרות, מי שמיומן בנתינה בצורה מידתית וראויה, יהיה גם זהיר ומוסרי בקשר לאופן שבו הוא מקבל או רוכש עושר.

מנגד, מי שנותן או לוקח בצורה שאינה ראויה (למשל, נתינה למטרות שגויות כמו השגת מעמד חברתי, או לקיחת עושר בצורה לא צודקת או חמדנית) אינו מבטא את ההרמוניה הזו. התנהגויות מנוגדות אלו—נתינה לא נכונה וקבלה לא נכונה—אינן מופיעות יחד אצל אדם שהוא באמת בעל מידה טובה, משום שהן עומדות בניגוד למהות המידה הטובה. בסופו של דבר, כדי לשמר את המידה הטובה, האיזון בין נתינה לקיחה חייב תמיד לשקף שיקול דעת נכון וכוונות מוסריות.

אריסטו מתאר כיצד אדם שהוא באמת מוסרי, במיוחד כזה שמתגלה בנדיבות או ב"ליברליות", מגיב רגשית כאשר הוא נכשל לפעול בהתאם לסטנדרטים המוסריים שלו. אם אדם כזה משתמש במשאביו באופן שסותר את מה שנחשב כנעלה או נכון, הוא יחוש אי-נוחות או חרטה, אך התחושה הזו תופיע בצורה מדודה ומתאימה.

הרעיון המרכזי כאן הוא שמידת המידה היא עקרון מרכזי גם בתגובות רגשיות אצל האדם המוסרי. אדם מוסרי לא ייבהל או יתפרץ יתר על המידה כאשר הוא שוגה, אך הוא גם לא יישאר אדיש; במקום זאת, תגובתו תותאם לחשיבות המצב. התחושה של מידת הכאב הנכונה מעידה על כך שהוא מודע לסטייה המוסרית שלו ומונחה על ידי עקרונות אתיים. תגובה רגשית מאוזנת זו היא חלק ממה שמשמעותו לחיות חיים מוסריים—להיות אחראי למעשיך תוך שמירה על שליטה רגשית.

חלק זה מסביר תכונה מרכזית של "האדם הנדיב" (במובן של אריסטו, כלומר אדם שמעריך ומיישם נדיבות בצורה חכמה). אדם כזה מתואר כקל להתנהלות בעניינים כספיים, משום שהוא אינו מייחס ערך מופרז לכסף עצמו. עבורו, הכסף הוא כלי שיש להשתמש בו למטרות אצילות ומידות טובות, ולא משהו לאגור או להיות מוטרד ממנו.

הטקסט מציין שהאדם הנדיב נפגע יותר מהכישלון להוציא כסף היכן שנכון והכרחי (כאשר נדרשת נדיבות או תמיכה), מאשר מהתחושה של חרטה על הוצאת כסף באופן לא מתאים או מיותר. המוקד שלו הוא על שימוש בעושר בדרך הטובה ביותר, ולא על מניעה מכל הפסד בכל מחיר.

לבסוף, אריסטו מציב השוואה בין הגישה הזו לבין הדרך שבה לרוב מפרשים את הגותו של סימונידס (משורר והוגה דעות). סימונידס ידוע כמי שמטפח את ערך החסכנות והזהירות בהוצאות. עם זאת, האדם הנדיב היה דוחה גישה זהירה ומחושבת יתר על המידה לכסף, כיוון שזו אינה מתיישבת עם עקרון השימוש החופשי והאצילי בעושר לטובת הזולת. הדבר מדגיש את נדיבותו הטבעית של האדם הנדיב ואת סלידתו מהקטנוניות בהתנהלות עם כסף.