ספר 4 / פרק 1
פסקה 2 - מידת המעלה של רוחב יד
הסבר - חלק אחר חלק
"אם כן, זהו המובן שבו אנו מתייחסים למילה 'בזבזנות'."
כאן אריסטו מבהיר כיצד הוא משתמש במונח "פזרנות". בהקשר שלו, הוא מתמקד במשמעות הספציפית של פזרנות כהרגל או התנהגות של בזבוז העושר או המשאבים עד לכדי השמדה עצמית. הוא שולל משמעויות אחרות או פרשנויות רחבות יותר של המונח שיכולות לכלול פגמים נוספים, כמו התמכרות מוגזמת להנאות. פזרנות, בהקשר זה, נתפסת כליקוי הקשור באופן ישיר לאופן שבו אדם מתנהל עם עושרו—באופן ספציפי, על ידי בזבוזו בחוסר אחריות. אריסטו מצמצם את ההגדרה הזו כדי לחקור את רעיון האיזון (ה"מידה") בשימוש בעושר, תוך שהוא משווה זאת למידות טובות וליקויים אחרים הקשורים בכסף.
"כעת, הדברים הניתנים לשימוש יכולים לשמש בצורה טובה או גרועה; ועושר הוא דבר שימושי; וכל דבר משמש בצורה הטובה ביותר על ידי האדם שיש לו את המידה הטובה הקשורה אליו. לכן, עושר ישמש בצורה הטובה ביותר על ידי האדם שיש לו את המידה הטובה הקשורה לעושר; וזהו האדם הנדיב."
אריסטו למעשה אומר כאן שכל דבר שניתן להשתמש בו – כמו עושר – יכול להיות מנוצל בתבונה או באופן גרוע. עושר, בהיותו כלי מעשי, הוא הכי מועיל כאשר הוא מנוהל על ידי אדם שמחזיק במעלה הקשורה לאופן שבו יש להשתמש בעושר. מעלה מסוימת זו היא נדיבות, ואדם "נדיב" הוא מי שיודע כיצד להתמודד עם עושר בצורה הנכונה. במילים אחרות, אדם בעל מעלה הוא זה שמתאים ביותר להשתמש בעושר בצורה אחראית ויעילה.
"כעת, נראה שהוצאת כספים ונתינה הם השימוש בעושר; בעוד שקבלה ושמירה עליו מתייחסים יותר להחזקה בו."
אריסטו מבחין בין שני סוגי פעולות הקשורות לעושר: "להוציא ולתת" לעומת "לקחת ולשמור." הוא רואה בהוצאה ונתינה את השימוש הפעיל בעושר – כלומר, איך האדם משתמש בעושר בפועל כדי להשפיע על העולם או לעזור לאחרים. לעומת זאת, לקחת ולשמור מתייחסים יותר להחזקה פסיבית של עושר – פשוט להיות בעל אמצעים או לאגור אותם מבלי להפעיל אותם לטובה. לדעתו, השימוש בעושר בצורה מוסרית (באמצעות הוצאה ונתינה מתחשבות) חשוב הרבה יותר לחיים אתיים מאשר רק עצם ההחזקה בעושר.
"לפיכך, מאפיין בולט יותר של האדם הנדיב הוא לתת לאנשים הנכונים מאשר לקחת ממקורות נכונים, ולהימנע מלקחת ממקורות שאינם ראויים."
אריסטו מדגיש שהמהות של להיות אדם נדיב באמת (ליברלי) טמונה בנתינה לאנשים הנכונים - אלו שזקוקים לעזרה או ראויים לה - ולא בצמצום להיכן שמקור ההון או הימנעות מדרכים לא מוסריות להשגתו. על אף ששני ההיבטים חשובים ביחס לעושר, פעולת הנתינה לאנשים הנכונים מדגישה תכונה פעילה ומוסרית, שכן היא כוללת עשיית טוב והשפעה חיובית על אחרים. נדיבות אינה עוסקת רק בהימנעות ממעשים פסולים (כמו אי לקיחת משאבים ממקורות לא הולמים); היא מתמקדת בעיקר במי בוחרים לעזור וכיצד משתמשים במשאבים על מנת לעשות שינוי חיובי.
"שהרי מאפיין מרכזי של המעלה הטובה הוא לעשות טוב יותר מאשר לקבל טוב, וכן לעשות מעשה אצילי יותר מאשר להימנע ממעשה בזוי. ולא קשה להבין כי הנתינה משמעה עשיית טוב ועשיית מעשה אצילי, בעוד שהקבלה משמעה לקבלת טוב או הימנעות ממעשה בזוי."
אריסטו אומר שהאמת על מידות טובות היא בכך שהן קשורות לפעולה אקטיבית של עשיית טוב, ולא פשוט להפיק תועלת ממעשים טובים שנעשים עבורך. באופן דומה, יותר מוסרי ונכון לנקוט בפעולות אציליות ומכובדות מאשר פשוט להימנע מפעולות שאינן מכובדות. נתינה לאחרים מייצגת מעשה של טוב לב ואצילות, משום שהיא מיטיבה עם אחרים ומשקפת נדיבות. מצד שני, לקיחה (אפילו אם אין בה פסול) קשורה יותר לקבלת טוב מאשר ליצירתו, מה שאינו מבטא את אותה שלמות מוסרית אקטיבית.
בקיצור, מידות טובות קשורות לפעולה—ובפרט לפעולות שמשקפות נדיבות וכבוד, ולא רק להימנעות מהתנהגות רעה או קבלת טוב מבני אדם אחרים.
"ותחושת הכרת הטוב מופנית כלפי מי שנותן, ולא כלפי מי שנמנע מלקחת, וגם השבחים ניתנים יותר למי שנותן."
אריסטו מדגיש שאנשים נוטים להרגיש יותר הכרת תודה והערכה כלפי אדם שנותן בנדיבות, לעומת מישהו שפשוט נמנע מלקחת דבר שאינו שייך לו. הנתינה כוללת מאמץ פעיל וחיובי להיטיב עם אחרים, מה שמזכה בשבחים ובהכרה. מנגד, הימנעות מלקחת (גם אם היא נכונה מבחינה מוסרית) נוגעת יותר להימנעות מנזק או מעוול, ולכן אינה מעוררת את אותה רמת הכרת תודה או הערכה.
"קל יותר גם להימנע מלקחת מאשר לתת; שכן בני אדם נוטים יותר לוותר על מעט משלהם מאשר לקחת משהו שהוא של מישהו אחר."
אריסטו מציין כאן תצפית על ההתנהגות האנושית. הוא טוען שבדרך כלל קל יותר לאנשים להימנע מלקחת דבר מה שאינו שייך להם מאשר לתת משהו שכבר בבעלותם. זאת משום שאנשים לרוב נרתעים יותר מלפרוש ממקורותיהם או מרכושם, ומשקפים בכך נטייה טבעית להחזיק במה שיש להם, במקום לחפש באופן פעיל לקחת את מה ששייך לאחרים. במילים אחרות, נדיבות (לתת) דורשת מאמץ גדול יותר ומעשה מודע של מידה טובה בהשוואה להימנעות מתאוות בצע (לא לקחת).
"גם הנותנים נקראים נדיבים; אך אלה שאינם לוקחים אינם זוכים לשבח על נדיבותם אלא יותר על צדקם; ואילו אלה שלוקחים כמעט ולא זוכים לשבח בכלל."
אריסטו מבחין בין נתינה לבין לקיחה בכל הנוגע לעושר וכיצד אנשים תופסים פעולות אלו. הוא מציין שאנשים שנותנים לאחרים נחשבים ל"נדיבים"—וזו תכונה מוסרית ומוערכת. לעומת זאת, הימנעות מלקיחה בלבד אינה מזכה אותך באותו שבח על נדיבות. במקום זאת, זה נוטה יותר להיחשב כהוגנות או "צדק," שהיא אמנם מעלה בפני עצמה, אך אינה זהה לנדיבות.
לבסוף, אלו שלוקחים (גם אם מדובר ממקורות ראויים או במידה מתונה) לרוב אינם זוכים לשבח רב בכלל. נתינה מופנית כלפי הזולת ומביאה תועלת לאחרים, ולכן היא זוכה להערכה ושבח; בעוד הימנעות מלקיחה, גם אם מדובר בהחלטה מוסרית, אינה נושאת את אותה איכות פעילה של טוב לב.
"והנדיבים הם כמעט האהובים ביותר מבין כל הדמויות המוסריות, מכיוון שהם מועילים; וזה נובע מהנתינה שלהם."
אריסטו מדגיש כאן שאנשים המגלמים את סגולת הנדיבות, כלומר אלו שמחזיקים באיזון הנכון בהתנהלותם עם עושר, נוטים להיות בין האנשים המוערכים והאהובים ביותר. מדוע? מפני שהנדיבות שלהם, או הנכונות שלהם לתת בדרכים מתאימות ומשמעותיות, הופכות אותם למועילים לאחרים. זו התכונה – מעשה הנתינה המחושב והמכוון – שמקנה להם כבוד ואהבה. אריסטו מציין שנדיבות מאוזנת כזו מועילה לא רק למקבל, אלא גם לנותן, בכך שהיא מטפחת רצון טוב ומחזקת את המוניטין שלהם כאנשים מוסריים.