אתיקה

בחלק זה, אריסטו עובר לדון ב"נדיבות", אותה הוא מזהה כמידה טובה הקשורה לעושר. הוא מתאר את הנדיבות כ"דרך האמצע" (או האיזון המתון) בכל הנוגע להתנהלות עם עושר. אדם נדיב אינו זוכה לשבח על תכונות כמו גבורה בקרב (שקשורה לעניינים צבאיים), או על שליטה עצמית (הקשורה למתינות), וגם לא על הוגנות במשפט. במקום זאת, האדם הנדיב זוכה להערצה על הדרך שבה הוא מתנהל עם עושרו—ובפרט על גישתו ומעשיו בנתינה ובקבלה, תוך דגש על נדיבותו במתן. הדבר מדגיש שמידה טובה בהקשר של עושר נעוצה בנדיבות מחושבת ומתאימה, ולא בעודף או בקמצנות.

אריסטו מבהיר את כוונתו במונח "עושר". בהקשר הזה הוא מגדיר עושר ככל דבר שיש לו ערך וניתן למדידה או להחלפה באמצעות כסף. למעשה, עושר אינו מוגבל לערימות של זהב או אוצרות שנצברו - הוא כולל את כל הרכוש החומרי או המשאבים שחברה מחשיבה כחשובים ושניתן לייצגם במונחים כספיים. עבורו, ההגדרה הרחבה הזו משמשת כבסיס לדיון במידות טובות ורעות הקשורות לאופן שבו אנשים מתנהלים עם המשאבים החומריים שלהם.

בחלק זה, אריסטו דן בשני קצוות ההתנהגות הקשורים לעושר: פזרנות (בזבוז מופרז) וקמצנות (כילות). הוא מסביר שקמצנות היא כאשר מישהו קשור יתר על המידה לעושר שלו ואינו מוכן לחלוק אותו, למעשה מעמיד את הכסף בראש סדרי העדיפויות שלו יותר ממה שראוי. מאידך, המונח פזרנות—אשר מבחינה טכנית מתייחס לאדם המבזבז את רכושו—יכול לשמש ב"מובן מורכב". בכך אריסטו מתכוון שאנשים מסוימים שמכונים פזרנים אינם רק מבזבזים חסרי מחשבה אלא גם נוטים להגזמות בהנאות ולחוסר שליטה עצמית (אי-שליטה).

בעצם, אריסטו מציין שבעוד שפזרנות עוסקת בעיקר בבזבוז רכוש, לעיתים קרובות היא משתלבת עם אורח חיים רחב יותר של התמסרות להנאות, מה שמציג את האנשים הללו כמי שסובלים מפגמים רבים, ולא רק מניצול שגוי של כסף.

בקטע הזה, אריסטו עושה הבחנה חשובה לגבי המונח "פזרן". הוא מציין שאנשים נוטים להשתמש במילה בצורה לא מדויקת. בשימוש יומיומי, "פזרן" מתואר לעיתים כאדם שנוטה להתנהגויות שליליות מרובות — בזבוז כספים, גישה מוגזמת ואימוץ נהנתנות. אריסטו מתנגד לתיאור הרחב הזה כי הוא סבור שהוא מבלבל ומטשטש את ההגדרה.

לדבריו, השימוש הנכון במילה "פזרן" מתאר אדם עם פגם אחד מסוים: נטייה לבזבז את עושרם או משאביהם באופן פזיז ולא אחראי. הוא מקשר את רעיון הפזיזות להרס עצמי. בתקופתו של אריסטו (ואולי גם היום), עושר נחשב לצורך בסיסי לחיים יציבים ומספקים. כשאדם מבזבז את עושרו, הוא למעשה פוגע בעצמו ומערער את היכולת שלו לקיים חיים טובים.

לכן, אריסטו מתעקש שהמונח "פזרנות" לא צריך להתייחס למי שמשלב בתוכו מספר פגמים, אלא למי שהפגם המאפיין אותו הוא חוסר היכולת לנהל ולהעריך את משאביו באחריות.