ספר 3 / פרק 12
פסקה 2 - איפוק והמרכיב התשוקתי
הסבר - חלק אחר חלק
"השם "נהנתנות" מתייחס גם לחולשות ילדותיות, שכן יש להן דמיון מסוים למה שדנו בו. איזה מהם נקרא על שם השני אינו משנה למטרתנו הנוכחית; עם זאת, ברור שהמאוחר נקרא על שם המוקדם."
אריסטו מסביר שהמושג "הנהנתנות" יכול לשמש גם כדי לתאר פגמים או חולשות הנפוצים אצל ילדים. פגמים אלה דומים באופיים למה שהוא דן בו לגבי הנהנתנות בקרב מבוגרים. הוא מציין שאין זה חשוב במיוחד אם המושג התייחס במקור להתנהגות מבוגרים ולאחר מכן הוחל על ילדים, או להפך – מה שחשוב הוא הקשר בין השניים. עם זאת, הוא מציין שנראה טבעי יותר שהמושג התייחס בתחילה למבוגרים, ורק מאוחר יותר הורחב לתאר נטיות דומות אצל ילדים. הבחנה זו אינה מהותית לטיעון, אך היא באה להדגיש את הדמיון בין שתי ההקשרים.
"העברת השם אינה נראית גרועה; שכן מה שמשתוקק לדברים שאינם טובים ומתפתח במהירות ראוי שיישאר במצב מרוסן, ותכונות אלה שייכות בעיקר לתאווה ולילד. זאת מכיוון שבפועל, ילדים חיים על פי קריאת התאווה, ובתוכם הרצון למה שנעים הוא החזק ביותר."
בקטע זה, אריסטו מסביר מדוע המושג "הוללות" משויך לעיתים קרובות להתנהגות ילדותית. הוא מציין שילדים ומבוגרים מלאי הוללות חולקים תכונות דומות: הם מונעים על ידי תאוותיהם ורצונות עזים להנאה. ילדים, במיוחד, נשלטים על ידי דחפים אלו מכיוון שהם חסרים כושר חשיבה מפותח ומטבעם מחפשים סיפוק מיידי. הרעיון כאן הוא שהתשוקה הבלתי מרוסנת להנאה, בין אם אצל ילדים ובין אם בהקשר של הוללות, מתפתחת במהירות ויש צורך לרסן או "לחנך" אותה כדי למנוע ממנה להוביל להתנהגות מזיקה או בלתי רציונלית.
"אם כך, אם היא (התשוקה) לא תהיה צייתנית וכפופה לעיקרון השולט, היא תגיע לקצוות גדולים; שכן אצל יצור שאינו רציונלי, התשוקה לעונג היא בלתי ניתנת לסיפוק, גם אם היא מנסה למלא את עצמה מכל מקור אפשרי. יתרה מכך, הפעלת התשוקה מחזקת את כוחה המולד, ואם התשוקות חזקות ואלימות הן אף יכולות לדחוק את כוח השיקול וההיגיון."
אריסטו מדגיש את הסכנות הפוטנציאליות שבעצם התרת רצונות ותשוקות לפעול ללא גבול. אם תשוקות אלו אינן נשלטות או מודרכות על ידי ההיגיון – "עיקרון השליטה" – הן עלולות להפוך למוגזמות ולהוביל לקיצוניוּת מזיקה. הוא מציין שביצורים שאינם רציונליים (או ברגעים שבהם חשיבה רציונלית נעדרת), התשוקה לתענוגות אינה יודעת גבול; ללא קשר לכמות הסיפוק, היא תמשיך לרעוב לעוד. יתרה מכך, ככל שמרבים לספק את התענוגות הללו, כך הופכות התשוקות הללו לחזקות ודומיננטיות יותר, שכן ההתמסרות מחזקת את ההרגל. אם אינן מרוסנות, תשוקות עזות וסוחפות עלולות לגמרי להשתלט על יכולתנו לחשיבה רציונלית ולקבלת החלטות טובות. הדבר מדגיש את החשיבות שאותה מקנה אריסטו למשמעת ולהיגיון על מנת לחיות חיים מאוזנים ומוסריים.
"לכן, על התשוקות להיות מתונות ומועטות, ולא להתנגד בשום אופן לעקרון התבונה - וזה מה שאנחנו מכנים מצב ממושמע ומרוסן. וכפי שהילד צריך לחיות לפי הנחיות המורה שלו, כך גם היסוד השואף (התשוקתי) צריך לפעול בהתאם לעקרון התבונה."
אריסטו משווה בין הרצונות או התשוקות של האדם להתנהגותם של ילדים. כפי שילדים זקוקים לסמכות מנחה, כמו מורה פרטי, שיעזור להם לפעול בתבונה ולהימנע מפעולות מזיקות, כך גם התשוקות שלנו זקוקות להכוונה של התבונה, או מה שהוא מכנה "העיקרון הרציונלי". התשוקות אינן צריכות להיות פראיות או לא מבוקרות; במקום זאת, עליהן להיות מתונות ומרוסנות כך שיתאימו לחשיבה רציונלית. כאשר התשוקות שלנו "מצייתות" לתבונה, אנו חיים בצורה ממושמעת ומאוזנת. ההרמוניה הזו בין התבונה לבין התשוקה היא חיונית לחיים בעלי סגולה.
"לכן, אצל האדם המתון, היסוד החפצי צריך להיות בהרמוניה עם העיקרון השכלי; כי המידה הטובה היא המטרה ששניהם שואפים אליה, והאדם המתון משתוקק לדברים שהוא צריך להשתוקק אליהם, כפי שצריך, בזמן שצריך, ובאופן שצריך; וזוהי ההכוונה של העיקרון השכלי."
אריסטו מסביר שכאדם מוסרי—מישהו שהוא מתון או מאוזן—הרצונות שלו (מה שהוא מכנה "החלק התאוותני") מתואמים עם המחשבה הרציונלית. במילים אחרות, הדחפים הרגשיים והתשוקות הפיזיות שלו אינם משתלטים או מתנגדים להיגיון, אלא עובדים יחד לקראת מה שמוגדר נעלה או מוסרי.
האדם המתון חומד את הדברים הנכונים, בדרך הנכונה, בזמן הנכון ובמידה הנכונה—בעצם בהתאם למה שההיגיון קובע כראוי. האיזון הזה בין הצד הרגשי והרציונלי באדם יוצר הרמוניה ושליטה עצמית, המונחים על ידי הבנה ברורה של מהו צדק או מוסריות. זהו מצב שבו התשוקות אינן יוצאות משליטה אלא מווסתות על ידי חוכמה ושיקול דעת.
"כאן אנו מסיימים את דיוננו על המידה הטובה של המתינות."
בחלק זה, אריסטו מסיים את הדיון שלו על המידה (סגולת האיפוק), שהיא מעלת השליטה העצמית, במיוחד בנוגע לתענוגות ותשוקות פיזיות. הוא מדגיש את הצורך שהתשוקות או הרצונות שלנו יהיו מתונים, מסודרים היטב ובתיאום עם השכל. במילים פשוטות, הרצונות שלנו לא אמורים להשתלט עלינו; הם צריכים להיות מודרכים על ידי מחשבה רציונלית ובהתאמה למה שהוא באמת טוב ואצילי.
אריסטו משווה את התשוקות לילד, שמונע מטבעו על ידי דחפים ותשוקות אך זקוק להנחיית מחנך (השכל) כדי לפעול כראוי. אם לא תהיה בקרה, הילד (או התשוקות שלנו) ירדוף אחרי תענוגות ללא סוף ובהיעדר היגיון. אצל האדם המתון, התשוקות אינן נאבקות בשכל אלא נענות להובלתו, ושואפות אל הדברים הנכונים, בדרך הנכונה ובזמן הנכון—ובכך יוצרות איזון והרמוניה בין השכל לרגש.
בקצרה, מידה עוסקת בכמיהה ובהנאה מהדברים בצורה שמכבדת את השכל ומובילה לחיים מאוזנים ומוסריים. דרך כך, אריסטו מדגיש עד כמה חשוב "לרסן" או למשטר את תשוקותינו כדי לחיות חיים טובים. בכך הוא מסיים את מחשבותיו על המידה.