אתיקה

אריסטו משתמש בהשוואה כדי להבהיר את מורכבות האומץ. הוא מסביר שהמטרה הסופית של האומץ – "הסוף" – היא משהו חיובי ורצוי, בדומה לכתר ולכבוד שהמתאגרפים שואפים לזכות בהם בתחרות ספורטיבית. הזכייה בפרס, או ההגעה למטרה הנעלה, היא דבר טוב ונעים. עם זאת, התהליך של השגת המטרה מלא בכאב ובקושי, כמו המכות והעייפות שהמתאגרפים חווים בזמן הקרב. חוויות כואבות ולא נעימות אלו לעיתים קרובות מטשטשות את הערך של הפרס, וגורמות לתחושה שאין שום הנאה במאמץ כולו. האומץ, בדומה לכך, כרוך בהתגברות על סבל רב, אך הוא נשען על חתירה למטרה נעלה ובעלת ערך, גם אם המטרה אינה נראית בבירור במהלך המאבק.

אריסטו מסביר שאדם באמת אמיץ ימצא באופן בלתי נמנע דברים כמו מוות ופציעה ככואבים ולא רצויים – אף אחד לא מחפש אותם מרצונו, לשמם בלבד. עם זאת, מה שמייחד את האדם האמיץ הוא נכונותו להתמודד עם הקשיים הללו משום שזהו מעשה נאצל (מכובד, מוסרי וראוי להערכה) או משום שהימנעות מהם תהיה מבישה (פחדנית או לא מכובדת). במילים אחרות, אומץ נוגע ביכולת לשאת את מה שקשה ולא נעים למען מטרה נעלה, לא משום שזה מהנה, אלא משום שזה הדבר הנכון לעשות.

חלק זה מדגיש פרדוקס עמוק: ככל שאדם טוב ומוסרי יותר—מישהו שחי עם מטרה וערכים, שמוצא אושר עמוק בחייו ובמעשים טובים—כך כואבת לו יותר המחשבה על המוות. למה? כי אדם כזה מבין לעומק את היופי והערך של החיים ואת ההזדמנויות לפעול באצילות, ליצירת קשרים ולמימוש עצמי. לכן, עצם הרעיון של לאבד את "הטובות הגדולות ביותר"—כל ההיבטים המשמעותיים של החיים—גורם לו לעצב עמוק. בניגוד לאלו החיים ברשלנות או ללא הרבה מטרה, לאדם כזה יש הרבה להעריך ולכן הרבה להפסיד. הכאב נובע לא רק מפחד המוות, אלא מההערכה העמוקה לערכו של החיים.

חלק זה מדגיש רעיון חשוב על גבורה: אומץ אמיתי אינו נחלש בשל נוכחות הפחד או הכאב האישי—למעשה, הוא עשוי להתחזק אל מול האתגרים הללו. אדם המתמודד עם סכנה גדולה, כמו הקורבנות הנדרשים במלחמה, כאשר הוא מודע לחלוטין למחיר (כאב, סבל או אפילו מוות), נתפס כעוד יותר אמיץ. מדוע? מפני שבחירתו לפעול באצילות נעשית למרות המחיר האישי הכבד. הבחירה לעשות את מה שנכון או מכובד לנוכח מצוקה כזו הופכת את אומץ ליבו למעורר יותר הערכה.

אריסטו מציין כאן שלא כל המידות הטובות הן בהכרח מהנות או נעימות ליישום. לעיתים קרובות, הפעלתן כוללת קשיים, כאב או הקרבה באותו רגע. עם זאת, המידה הטובה הופכת למשמעותית ואולי אף מספקת רק כשהיא משיגה את תכליתה או את המטרה הסופית שלה. לדוגמה, האומץ להתמודד עם סכנה או סבל אינו נעים בפני עצמו, אך מה שהופך אותו לכדאי הוא המטרה האצילית או התוצאה שהוא משרת—בין אם מדובר בהגנה על דבר חשוב, שמירה על ערכים, או פעולה בכבוד בנסיבות קשות. ההגשמה של המטרה של המידה הטובה היא זו שמעניקה לה חשיבות, גם אם התהליך עצמו מאתגר.

בחלק זה מודגש כי האנשים שעשויים להתגלות כ"חיילים הטובים ביותר" במצבים מסוימים אינם בהכרח אלו שמגלמים את הרמה הגבוהה ביותר של מעלה מוסרית או אומץ, כפי שאריסטו דן בכך. במקום זאת, ייתכן שאלו אנשים שחסרים להם דברים משמעותיים אחרים בחייהם—כמו אושר, סיפוק, או חיבור עמוק למטרות נעלות—ולכן יש להם פחות מה להפסיד. אנשים אלה עשויים להיות מוכנים יותר לסכן את חייהם עבור תגמולים קטנים ולא משמעותיים ("רווחים שוליים") משום שהם לא מעריכים את חייהם באותה מידה כמו מישהו שנהנה ממעלה שלמה, אושר ומטרה בחייו.

בעיקרו של דבר, אריסטו מציין שלעיתים היכולת המעשית להצטיין בתפקיד מסוים, כמו להיות חייל, אינה חופפת למצוינות מוסרית או לאומץ אמיתי. אדם עשוי להילחם באומץ ולסכן את חייו לא מתוך אצילות או מחויבות וירטואוזית למה שנכון, אלא פשוט מכיוון שהוא חש שחייו חסרי משמעות או ערך, מה שהופך את חשש המוות לפחות מאיים עבורו. זהו הבדל דק בין אומץ אמיתי (המבוסס על מעלה ותכלית נעלה) לבין צורה נמוכה יותר של גבורה שמונעת ממניעים פחות מכובדים.

בהערה המסכמת הזו על האומץ, אריסטו בעצם אומר שעל סמך כל מה שדיבר עד כה, המהות או הרעיון המרכזי של האומץ צריכים להיות כעת ברורים לקורא. זוהי דרכו לסכם את החלק הזה על ידי ציון שהאומץ הוסבר בצורה רחבה ומספקת, גם אם ייתכן שעדיין יש פרטים עדינים יותר שנותרו לחקור.