אתיקה

אריסטו מסביר שאנשים שאינם מודעים לסכנות שהם עומדים מולם עשויים להיראות אמיצים, אך האומץ שלהם הוא שטחי. הם דומים לאנשים "עליזים" (אשר מאופיינים באופטימיות או ביטחון יתר), אך נופלים מהם מכיוון שחסרה להם תכונה מרכזית: אמון עצמי. במילים אחרות, הם חסרים את העוצמה הפנימית או הביטחון שיש לאנשים העליזים. ה"אומץ" שלהם הוא למעשה תוצאה של בורות ולא של אומץ אמיתי.

חלק זה מסביר הבדל משמעותי בין שני סוגי אנשים: אלו שמבטחונם העצמי מוגזם (האופטימיסטים) ואלו שמפגינים אומץ בגלל חוסר ידע. האופטימיסטים, שבטוחים בעצמם עקב הצלחות עבר או תחושת ביטחון עצמי מופרזת, עשויים לעמוד מול סכנה לזמן מה, מתוך אמונה שהם מסוגלים להתמודד איתה. לעומתם, אנשים שמראים אומץ בשל חוסר ידע – כלומר, הם לא מבינים את גודל הסכנה שבה הם נמצאים – יחזרו אחורה או יברחו ברגע שיבינו שטעו בהערכת המצב.

אריסטו משתמש בדוגמה היסטורית כדי להמחיש זאת: אנשי ארגוס (קבוצה מאזור ארגוס) פגשו בספרטנים, אך בתחילה חשבו שמדובר באנשי סיקיון (יריב פחות מאיים). כאשר הבינו את זהותם האמיתית של יריביהם – ואת מידת הסכנה הרבה שהם נמצאים בה – הם נסוגו. הדבר מראה כי האומץ שהם הפגינו לא נבע מאומץ אמיתי, אלא מאי-הבנה של האיום. אומץ אמיתי, כפי שאריסטו הדגיש קודם לכן, כרוך בהתמודדות עם סכנה מתוך מודעות מלאה ולמען סיבות ראויות.

בקטע זה, אריסטו מסכם את חקירתו אודות שתי קבוצות: אנשים אמיצים באמת וכאלה שנראים אמיצים אך בעצם אינם כאלה. למעשה, הוא מבדיל בין אומץ אמיתי—המבוסס על אופי, סגולה ותפיסה נאצלת של סכנה—לבין אומץ מזויף, הנובע מאי-הבנה, ביטחון מופרז או בורות. זהו הסיום של הניתוח המעמיק שלו לגבי מה מגדיר אומץ אמיתי לעומת אומץ שטחי או מדומה.