אתיקה

אריסטו מדגיש אינסטינקט בסיסי של בני אדם ובעלי חיים: כאשר בני אדם או בעלי חיים כועסים, זה לרוב קשור לצורה כלשהי של כאב או סבל שהם חוו. הכעס שלהם נובע מהתחושה שנפגעו או נעשה להם עוול, והם מוצאים סיפוק או תחושת הקלה כאשר הם נוקמים או מגיבים. תגובה זו היא טבעית ואינסטינקטיבית, ומשותפת הן לבני אדם והן לבעלי חיים.

הקטע הזה מבדיל בין שני סוגי התנהגות שנראים דומים כלפי חוץ, אך שונים מהותית במניע שלהם. אריסטו אומר שאנשים שנלחמים כי הם נסחפים מכעס או מרגשות חזקים (כמו נטייה לריבנות ולמאבק) אינם באמת אמיצים. הפעולות שלהם נובעות מדחף או תשוקה, ולא מתוך מטרה נעלה כמו חתירה לכבוד או עשיית הדבר המוסרי והנכון. האומץ האמיתי, לפי אריסטו, חייב לכלול בחירה מודעת ושיקול מוסרי – ולא רק רגש גולמי שמניע אדם לפעולה.

אריסטו מסביר כי אומץ אמיתי מבוסס על פעולה מתוך תחושת כבוד ועל פי עקרונות נכונים או "הכלל." אנשים (ובעלי חיים) שפועלים בעיקר מתוך רגשות חזקים, כמו כעס או הצורך בנקמה, אינם אמיצים באמת. פעולותיהם נובעות מעוצמת רגש מעוררת ולא מבחירה שקולה, מכובדת, שמחוברת לערכים מוסריים. בעצם, ייתכן שהם נראים אמיצים כלפי חוץ, אך המניעים שלהם חסרים את המטרה המוסרית הגבוהה שמגדירה אומץ אמיתי.

אריסטו מבצע כאן הבחנה. הוא מכיר בכך שאותם יחידים—בין אם בני אדם או בעלי חיים—שפועלים מתוך רגשות עזים כמו כעס או תשוקה, עשויים להראות התנהגות שנראית דומה לאומץ. פעולותיהם עשויות להיראות נועזות או נטולות פחד, אבל באופן קריטי, המניע שלהן אינו נעוץ במרדף אחרי מטרה נעלה או נאצלת כמו כבוד. במקום זאת, פעולותיהם נובעות מרגש גולמי או אינסטינקט, ולא מבחירה מודעת ומוסרית לעשות את הדבר הנכון או הצודק.

לכן, אף שההתנהגות הזו עשויה להיראות דומה לאומץ אמיתי במבט שטחי, היא חסרה את התכונות המהותיות שמגדירות גבורה אמיתית לפי מסגרת האתיקה של אריסטו—בפרט, בחירה רציונלית וכוונה מוסרית.