אתיקה

אריסטו בוחן כיצד אנשים לעיתים מבלבלים בין תשוקה או רגש עז לבין אומץ. כאשר מישהו פועל מתוך תגובה חזקה ואינסטינקטיבית – כמו חיית בר פצועה שנטענת מול איום – אחרים עשויים לראות את התנהגותו כאמיצה. זאת מכיוון שגם אנשים אמיצים באמת מפגינים תשוקה או עוצמה כשהם עומדים מול סכנה. אך יש הבדל: אומץ אמיתי אינו בסתם כניעה לרגש חזק; הוא כרוך בבחירה מודעת ובמטרה. תשוקה לבדה אינה הופכת מישהו לאמיץ באמת – היא רק עשויה להיראות כך במבט שטחי.

כאן, אריסטו מדגיש כיצד התשוקה (או הדחף הרגשי האינטנסיבי) מזינה את האומץ, על ידי כך שהיא דוחפת אנשים להתמודד עם סכנה ללא היסוס. הוא משתמש בתיאורים חיים ובציטוטים מהומרוס, משורר אפי בולט בעת העתיקה, כדי להמחיש כיצד התשוקה מעניקה לאדם כוח פיזי ורגשי. ביטויים כמו "העניק כוח לתשוקתו" או "דמו רתח" מסמלים את האש הפנימית וההתלהבות שמתעוררות כאשר מישהו נפעל לפעולה אמיצה. התשוקה מתוארת ככוח טבעי שמניע לפעולה, במיוחד במצבים הדורשים תעוזה או אגרסיביות. עם זאת, אומץ גולמי ואינסטינקטיבי זה זקוק ליותר מתשוקה בלבד כדי להפוך למעלה אמיתית—עליו לכלול גם בחירה מודעת וכוונה מוסרית אצילית.

חלק זה מדגיש הבדל מרכזי בין אנשים אמיצים באמת לבין חיות פרא. אריסטו אומר שאנשים אמיצים מתמודדים עם סכנה למען מטרה נעלה יותר—כבוד. פעולותיהם מונחות על ידי ערכיהם ותבונתם, גם אם תשוקותיהם או רגשותיהם (כמו כעס או אדרנלין) עשויים לסייע להם להתמודד עם הסכנה. לעומת זאת, חיות פרא פועלות אך ורק מתוך יצר ורגש, כמו כאב או פחד. הן לא מתפרצות למצבים מסוכנים מתוך כוונות נעלות, אלא כי הן מרגישות מאוימות או נפגעו. לדוגמה, חיה פצועה עשויה לתקוף מתוך פחד או ייאוש, אך תגובה זו לא נובעת מאומץ—זו פשוט הישרדות.

אריסטו טוען כאן שפְּעולה מתוך כאב או רגש עז (תשוקה) אינה הופכת אדם לאמיץ באמת. הוא מדגיש שאם אומץ היה פשוט עניין של להסתער לתוך סכנה בגלל דחפים רגשיים או פיזיים, גם בעלי חיים או אנשים שמונעים על ידי רצונות בסיסיים—כמו רעב או תאווה—היו נחשבים אמיצים. לדוגמה, חמור שמתעקש לספוג מכות רק כדי להגיע לאוכל שלו, או נואף שלוקח סיכונים גדולים למען תשוקותיו, עשויים להיראות נועזים, אך פעולותיהם אינן מונחות על ידי היגיון או כוונה נעלה. היעדר מחשבה או מטרה גבוהה יותר משמעו שהמעשים האלו אינם מתיישבים עם מושג האומץ האמיתי, שכולל בחירה מודעת ומניעים אציליים, ולא סתם אינסטינקט או דחף רגעי.

בחלק זה, אריסטו מבהיר כי אומץ אמיתי אינו מסתכם בפעולה הנובעת מכאב או פרץ של רגשות. לדוגמה, חיה שתוקפת בפראות משום שהיא פצועה או מפוחדת אינה מפגינה אומץ – היא פשוט מגיבה באופן אינסטינקטיבי מתוך רגש או מצוקה פיזית מיידית. באותו אופן, פעולה שנובעת רק מרגשות בלתי נשלטים, כמו כעס או ייאוש, חסרה את המרכיב המחושב הנדרש כדי להיחשב לאומץ אמיתי.

אריסטו מוסיף ואומר שכאשר רגשות (כגון כעס או עוצמה רגשית) משולבים עם בחירה ומניע ברור – כלומר, כשמישהו בוחר במכוון להתמודד עם סכנה מתוך סיבה משמעותית או מוסרית – אז ניתן לקרוא לכך אומץ אמיתי. רגש לבדו אינו מספיק; עליו לעבוד יחד עם תבונה וכוונה מודעת כדי לשדרג אותו לאומץ המבוסס על אצילות או כבוד.