אתיקה

אריסטו דן ברעיון שלפעמים ניסיון במצבים מסוימים יכול להתפרש בטעות כאומץ. הוא מזכיר את סוקרטס, שסבר שאומץ הוא סוג של ידע, כנראה משום שהבנה כיצד לפעול בנסיבות מסוימות עשויה לגרום למישהו להיראות כאמיץ. לדוגמה, אם מישהו יודע כיצד להתנהל במצבים מסוכנים בגלל ניסיון קודם, הביטחון והמיומנות שלו עשויים להיתפס כאומץ, אף שזה יכול להיות פשוט תוצאה של ידיעה למה לצפות וכיצד לפעול. עם זאת, אריסטו מכין את הקרקע לטעון שאומץ אמיתי הוא דבר עמוק יותר מניסיון או ידע בלבד – הוא טמון באופי ובמניעים של האדם.

כאן אריסטו אומר שכאשר מדובר באומץ, חיילים מקצועיים לעיתים קרובות נראים אמיצים כי יש להם היכרות עמוקה עם סכנות המלחמה—מה באמת מסכן חיים ומה לא. הניסיון הרב שלהם מאפשר להם להישאר רגועים במצבים שבהם אחרים, מתוך בורות או חוסר הבנה, עלולים להיכנס לפאניקה. רבים מה"אזעקות" או האיומים במלחמה (כמו איתותי שווא או התנגשויות קטנות) אולי אינם מסוכנים כפי שהם נראים, ולכן החיילים המנוסים, שבעובדה זו מודעים, יכולים להתמודד עם מצבים אלו בביטחון שנראה לאנשים מבחוץ כאומץ. עם זאת, אין זה אומר בהכרח שהאומץ שלהם הוא הצורה הטהורה או האצילית שאריסטו מתאר—הוא נובע יותר מהמומחיות שלהם מאשר מהמעלה המוסרית.

אריסטו מציין שצבא מקצועי, בזכות ניסיונו והכשרתו המיוחדת, נהנה מיתרון משמעותי בקרב. הידע שלהם בשימוש בנשק, יחד עם גישה לכלים הטובים ביותר הן להתקפה והן להגנה, הופך אותם ליעילים בהרבה מאשר אלו שחסרים מיומנות דומה. הוא משווה זאת למצבים שבהם לוחמים חמושים מתמודדים מול לא חמושים, או כאשר ספורטאים מאומנים מתחרים מול חובבנים. במקרים כאלה, לאו דווקא אומץ או גבורה הם שמובילים לניצחון, אלא דווקא כוח, מיומנות, והכנה עליונה. למעשה, להיות מצטיין במלחמה או בתחרות תלוי לעיתים יותר בהכנה פיזית וביכולת טכנית מאשר באומץ גולמי.

אריסטו מציין כי חיילים מקצועיים, על אף האימון והניסיון שלהם, נוטים יותר לברוח כאשר המצב הופך למסוכן בצורה בלתי נסבלת—כמו במקרים שבהם הם במיעוט מספרי או מצוידים בצורה גרועה. זאת מכיוון שהנכונות שלהם להילחם לעיתים קרובות מתבססת על ההנחה שיש להם יתרון בכוח או במשאבים. כאשר הנחה זו מתנפצת, העדיפות שלהם עוברת לשימור עצמי, והם הופכים להיות הראשונים לנטוש את המערכה.

לעומתם, אזרחים-חיילים, שלרוב חסרים הכשרה מקצועית, נוטים להיות נחושים יותר ומוכנים למות בעמדותיהם. בעיניהם, נסיגה נתפסת כבושה חמורה (הבושה גרועה יותר מהמוות במערכת הערכים שלהם). אריסטו אף מזכיר מקרה ספציפי, העמידה במקדש הרמס, כדי להדגיש כיצד כוחות אזרחיים שמרו על כבודם ונלחמו למרות הסיכויים, כשהם מעדיפים אצילות על פני הישרדות.

המסקנה כאן היא שהאומץ האמיתי, לפי אריסטו, לא תלוי בביטחון שקיים רק בתנאים נוחים, אלא מתאפיין במחויבות עמוקה לעשות את מה שראוי, גם לנוכח סכנה חמורה ביותר.

אריסטו משווה בין שני סוגי חיילים כדי להסביר מהי גבורה אמיתית. מצד אחד, ישנם החיילים-האזרחים, אשר רואים בבריחה מהקרב מעשה מביש ומעדיפים למות מאשר לחיות בחרפה. מצד שני, ישנם החיילים המקצועיים – אלו שנלחמים כמקצוע ולא מתוך תחושת חובה מוסרית עמוקה – שמתייחסים לסכנה בצורה שונה. מלכתחילה, חיילים מקצועיים נכנסים לקרב בהנחה שיש להם יתרון בכוח או בציוד. אבל אם המצב משתנה והם מבינים שהם חלשים יותר, הפחד מהמוות גובר על תחושת הבושה, והם הראשונים לברוח.

אריסטו מדגיש שגבורה אמיתית אינה נובעת מחישוב של יתרון או תגובה המבוססת על פחד מפני סכנה. אדם אמיץ באמת מעריך מעשים אצילים ומכובדים יותר מאשר את הביטחון האישי שלו. הוא לא בורח כשהמצב מחמיר, משום שהעיקרון שמנחה אותו הוא השאיפה לטוב ולמעלות מוסריות, ולא הפחד מהמוות או הסתמכות על עוצמה יתרה.