אתיקה

כאן, אריסטו מציין צורה נוספת של מה שעשוי להיראות כאומץ, אך למעשה אינו אומץ מוסרי אמיתי. הוא מתאר מצבים שבהם אנשים נאלצים לגלות אומץ כתוצאה מלחצים חיצוניים או עונשים. לדוגמה, מפקדים עשויים להפקיד חיילים בעמדות ספציפיות בקרב ולהעניש אותם אם ינסו לסגת – למעשה משאירים להם ללא בחירה חופשית. באופן דומה, ישנם מקרים שבהם יוצרים מכשולים פיזיים, כמו חפירות, מאחורי החיילים, ובכך מונעים מהם אפשרות לסגת. סוג כזה של "אומץ" אינו נובע מתוך הערכה אמיתית לערך האומץ או מתוך אמונה שהוא הדבר הנכון לעשות, אלא מתוך כפייה ופחד מעונש או מחוסר אלטרנטיבות.

הרעיון המרכזי הוא שאומץ אמיתי לא יכול לנבוע מכפייה; הוא חייב לנבוע מתוך תחושה פנימית ורצונית של טוב וכבוד.

בקטע זה, אריסטו עושה הבחנה חשובה בנוגע לאומץ. הוא טוען שאומץ אמיתי אינו נובע מכפייה לפעולה מתוך פחד מעונש או מהפעלת לחץ חיצוני (כמו שליטים המאיימים או מציבים מכשולים שמונעים נסיגה). במקום זאת, אומץ אמיתי צומח מתוך תחושה פנימית של מה שנחשב ל"נשגב". אריסטו מדגיש שאומץ צריך להיות מבוסס על ערכים פנימיים – לפעול באומץ כי הדבר מהווה כבוד ומעלה בפני עצמו, ולא בגלל הפחד מהתוצאות של בריחה. אומץ אמיתי משמעותו בחירה להתמודד עם אתגרים מהסיבות הנכונות, ולא מתוך פחד או כפייה.