ספר 3 / פרק 7
פסקה 2 - אומץ והקצנותיו
הסבר - חלק אחר חלק
"מבין אלו שנוטים לקיצוניות, מי שהולך לקיצוניות באומץ יתר אין לו שם (כפי שכבר נאמר, למצבים רבים של אופי אין שם), אך הוא יהיה סוג של משוגע או אדם חסר תחושה אם הוא אינו מפחד משום דבר, לא מרעידות אדמה ולא מהגלים – כפי שאומרים שהקלטים אינם מפחדים."
אריסטו מציין שכמו שפחדנות היא קיצוניות בכיוון של פחד מופרז, ישנה גם קיצוניות הפוכה: מישהו שאין לו כל פחד. עם זאת, אין שם מדויק לאדם מסוג זה. הוא מתאר אנשים כאלה כנטולי פחד באופן כה קיצוני, עד שהם נראים כמשוגעים או טיפשים, מנותקים לחלוטין מהמציאות. לדוגמה, מישהו שאינו חושש מאסונות טבע, כמו רעידות אדמה או גלים עצומים (כאן נראה שהוא מתייחס לסטריאוטיפ של הקלטים כבלתי מפחדים בסיטואציות כאלה), ייכנס לקטגוריה זו. למעשה, אריסטו רואה בסוג כזה של חוסר פחד משהו שאינו טבעי ואינו רציונלי, מכיוון שפחד, במידה הנכונה, הוא תגובה הכרחית ורציונלית לסכנה.
"בעוד שהאדם שמגזים בביטחונו לגבי הדברים שבאמת מפחידים הוא פזיז. אך האדם הפזיז נחשב גם לרברבן ולמעמיד פנים כאילו הוא אמיץ; כי כמו שהאדם האמיץ מתנהל מול מה שמפחיד באמת, כך האדם הפזיז רוצה להיראות. ולכן הוא מחקה אותו כאשר הוא יכול."
חלק זה מדגיש נקודה חשובה על ההבדל בין אומץ אמיתי לבין הפגנות שווא של גבורה. אריסטו אומר שאדם שמפגין ביטחון יתר מול דברים שהם באמת מסוכנים נחשב ל"חפוז" או "פזיז". האדם הפזיז מתנהג כאילו הוא חסר פחד, אך למעשה חסר לו הבנה אמיתית לגבי מה שראוי באמת לפחד ממנו ואיך להתמודד עם זה בדרך הנכונה, המשלבת רגש ופעולה במינון מאוזן.
אריסטו מדגיש שהאדם הפזיז אינו באמת אמיץ אלא מעמיד פנים שהוא כזה. הוא מנסה לחקות את מעשיו של אדם אמיץ, במיוחד במצבים שבהם הוא יכול להפגין ביטחון כלפי חוץ. אך זהו התנהגות שטחית בלבד. פעולותיו אינן נובעות מאופיו המוסרי העמוק של האדם האמיץ באמת, שמתמודד עם פחד מסיבות ראויות ובדרך הנכונה. לעומת זאת, האדם הפזיז מעוניין להיראות אמיץ, ולא באמת להיות אמיץ. דבר זה הופך אותו לרברבן או יהיר – תובע לעצמו תכונות שאין לו באמת.
בסופו של דבר, אריסטו מזהיר אותנו לא להתבלבל בין הפגנות קולניות או מוגזמות של ביטחון לבין אומץ אמיתי, אשר נובע מאיזון מחושב וממטרה מוסרית.
"ולכן רובם משלבים בין פזיזות לפחדנות; שכן, בעוד שבמצבים הללו הם מראים ביטחון, הם אינם מחזיקים מעמד מול מה שבאמת מעורר אימה."
דבריו של אריסטו כאן הם שאנשים רבים שהם פזיזים — כלומר, כאלו שפועלים בביטחון מופרז במצבים מסוכנים או מסוכנים לכאורה — הם למעשה שילוב של שני קצוות: פזיזות (אומץ חסר זהירות) ופחדנות (פחד מוגזם). ברגעים מסוימים, הם עשויים להפגין ביטחון ולהיראות כאילו אינם מפחדים כלל, אך ביטחון זה הוא לרוב שטחי או למראית עין בלבד. כאשר הם ניצבים בפני מצבים שהם באמת מפחידים או מאתגרים לעומק, הם כושלים לשמור על עמידה איתנה ונסוגים לאחור. למעשה, האומץ המדומה שלהם אינו אמיתי; הוא חסר את היציבות והנחישות של אומץ לב אמיתי.
"האדם שמגזים בפחד הוא פחדן; שכן הוא מפחד גם ממה שלא ראוי לפחד ממנו וגם באופן שאינו ראוי. כל התיאורים הדומים תקפים לגביו. בנוסף, הוא חסר בביטחון, אך הוא בולט יותר בהגזמתו בפחד בסיטואציות מכאיבות."
אריסטו מסביר שפחדן הוא מי שלא רק מפחד מהדברים הלא נכונים – דברים שלא אמורים לעורר פחד – אלא גם מפחד בצורה או בעוצמה שאינן מתאימות. לאדם כזה חסרה הביטחון ביכולתו להתמודד עם אתגרים. עם זאת, מה שבולט במיוחד לגבי פחדנים הוא הפחד העצום שלהם מול מצבים קשים או כואבים. בעצם, פחדן מאפשר לפחד לשלוט בו, אפילו כשהוא לא נחוץ או לא מועיל.
"הפחדן, אם כן, הוא אדם הנוטה לייאוש; שכן הוא חושש מכל דבר."
אריסטו אומר שפחדן הוא מישהו שנכנע באופן מתמיד לפחד וחסר את הביטחון להתמודד עם אתגרים או סכנות. הפחד המוגזם הזה אינו מוגבל למצבים שבאמת מסוכנים, אלא מתפרש כמעט על הכול, מה שמותיר את הפחדן מוצף וחסר תקווה. דרך החשיבה שלהם מושרשת בייאוש, כי הפחד התמידי גורם להם להאמין שהם אינם מסוגלים להתמודד עם מכשולים או להתגבר עליהם בחיים. זאת בניגוד לאדם האמיץ, שמתמודד עם פחדים בצורה נאותה ובביטחון, ומפגין גישה מאוזנת ומלאת תקווה.
"האדם האמיץ, לעומת זאת, בעל נטייה הפוכה; שכן ביטחון הוא סימן לאופי מלא תקווה."
בחלק זה, אריסטו משווה בין האדם האמיץ לבין הפחדן על ידי התמקדות במידה הטובה של הביטחון. האדם האמיץ מגלה ביטחון משום שהוא נובע מהשקפה מציאותית ומלאת תקווה על המצב. בניגוד לפחדן, שנכבש על ידי הפחד וחסר תחושת תקווה זו, האדם האמיץ ניגש לאתגרים בנחישות רגועה. ביטחונו אינו חסר אחריות או בלתי מבוסס, אלא מונחה על ידי שיקול דעת רציונלי והבנה של מה שראוי לאומץ. תחושת הביטחון הזו משקפת איזון פנימי, שבו הפחד והביטחון מופנים בצורה מתאימה כלפי מה שבאמת ראוי לדאגה או לאמון. הדבר מבטא השקפה בריאה ומוסרית.
"הפחדן, הנמהר והאמיץ כולם עוסקים באותם דברים, אך היחס שלהם כלפיהם שונה; שהרי השניים הראשונים מגזימים או חסרים, בעוד שהשלישי תופס את המקום האמצעי, וזהו המצב הנכון. אנשים נמהרים פועלים בפזיזות, משתוקקים לסכנות מראש אך נסוגים כשהם מוצאים את עצמם בתוכן, בעוד שאנשים אמיצים פועלים בנחישות ברגע הפעולה, אך שקטים ומתונים לפני כן."
אריסטו משווה בין שלושה סוגי אישיות—הפחדן, הפזיז, והאמיץ—ביחס לאופן שבו הם מגיבים לפחד ולסכנה. שלושת הסוגים מתמודדים עם מצבים דומים (דברים שמעוררים פחד או דורשים אומץ), אך תגובותיהם שונות בהתאם לאופיים. הנה הפירוט:
1. הפחדן: הפחדן מגיב בצורה מוגזמת לפחד. הוא נמנע מסכנה בכל מחיר, פוחד מדברים שהוא לא צריך לפחוד מהם או יותר מכפי שהולם. לפחדן יש נטייה לאבד תקווה ולעיתים קרובות חסרה לו תחושת ביטחון ביכולתו להתמודד עם אתגרים.
2. האדם הפזיז: האדם הפזיז פועל בקיצוניות ההפוכה. הוא מעמיד פנים שאינו מפחד, ואולי אף מחפש סכנה שלא לצורך. עם זאת, הביטחון הזה הוא רדוד; כשהמצב באמת נעשה קשה, הוא נוטה לסגת או לא לעמוד בצורה יציבה. הוא אינו באמת אמיץ—אלא פשוט פועל באימפולסיביות או מתרברב באומץ לכאורה.
3. האדם האמיץ: האדם האמיץ נמצא במה שאריסטו מכנה "העמדה האמצעית," ופועל מתוך מתינות. הוא לא נמנע מסכנה באופן מוגזם ולא מחפש אותה שלא לצורך. האמיץ נותר רגוע ומיושב לפני רגעי הסכנה, אך פועל בהחלטיות וביעילות כשהאתגר האמיתי מגיע. הוא אמיץ בזמן הנכון ובאופן הנכון.
רעיון מרכזי: אומץ אמיתי הוא עניין של איזון. הפחדן והפזיז נוקטים בקיצוניות בלתי בריאה, בעוד שהאמיץ מוצא את "שביל הזהב"—גישת מחשבה ופעולה מאוזנת, תבונית ומוסרית כלפי פחד וסכנה.