אתיקה

אריסטו מציין כאן שמה שאנשים מחשיבים כ"נורא" או מפחיד אינו זהה עבור כולם. עם זאת, ישנם דברים—כמו אסונות טבע או כוחות עצומים—שהם מפחידים באופן אוניברסלי עבור כל אדם רציונלי, משום שהם חורגים מיכולת הכוח או ההתמודדות האנושית. לעומת זאת, פחדים מדברים שנמצאים בתוך גבולות היכולת האנושית להתמודד (כמו סכנות פיזיות מסוימות, סיכונים או אתגרים) משתנים מאוד בהתאם לעוצמתם או היקפם, בדומה לדרך שבה מצבים המעוררים ביטחון משתנים באותה מידה. למעשה, הפחדים שלנו ומקורות האומץ שלנו תלויים בהקשר ובשאלה עד כמה הסיטואציה ניתנת להתמודדות אנושית.

אריסטו אומר שאדם אמיץ באמת, למרות היציבות שהוא מפגין כאדם, אינו חופשי לחלוטין מתחושת פחד. גם אנשים אמיצים יחוו פחד כאשר הם מתמודדים עם מצבים מאתגרים בגבולות יכולתם האנושית. עם זאת, מה שמייחד את האדם האמיץ הוא האופן שבו הוא מתמודד עם הפחדים האלה. האדם האמיץ ניגש למצבים כאלה כפי שראוי—בדרך הנכונה, בזמן הנכון, ובאיפוק עצמי. חשוב מכול, הוא עושה זאת בהכוונת הכבוד, שכן השאיפה למצוינות מוסרית (מידה טובה) מכוונת בסופו של דבר לפעולות שהן מכובדות ונאצלות. עבור אריסטו, המטרה העליונה של האומץ אינה רק לשרוד או להימנע מפחד, אלא לפעול במידה טובה תוך יושרה וכבוד.

אריסטו מציין שאנשים יכולים לטעות בדרכים שבהן הם חווים פחד וביטחון במספר אופנים. ראשית, אדם עשוי לפחד מדברים שלא ראויים כלל לפחד (לפחד ממה שאין צורך לפחד ממנו). לדוגמה, להיות מודאג יתר על המידה ממשהו שולי, כמו אי-נוחות קטנה בחיי היומיום, אינו תואם למה שבאמת חשוב.

שנית, אדם עשוי לפחד בצורה שאינה מתאימה (לפחד כפי שלא ראוי). זה יכול לכלול תגובת-יתר או שיתוק מפחד במצבים שבהם נדרשים רוגע ורציונליות.

שלישית, אדם עשוי לפחד בזמן הלא נכון (לפחד כשאין בכך צורך), לדוגמה, להיכנס לפאניקה מוקדם מדי כאשר למעשה דבר לא השתבש עדיין, או להמשיך להחזיק בחרדה כאשר היא כבר אינה נחוצה.

אריסטו מדגיש כי אותן טעויות חלות גם על ביטחון עצמי—כאשר הוא מונח במקום הלא נכון, מוגזם או מבוטא בזמנים שאינם מתאימים. במילים אחרות, גם פחד וגם ביטחון צריכים להיות מאוזנים בקפידה, מונחים על פי ההיגיון, ולהיות מותאמים באופן נכון למצב.

אריסטו אומר שאומץ אמיתי טמון במציאת האיזון הנכון בהתמודדות עם פחד וביטחון. אדם אמיץ יודע ממה לפחד וממה להתמודד, ועושה זאת מתוך סיבות נכונות. הוא גם יודע איך להגיב בצורה מתאימה – הוא לא מגיב בהפרזה או בפזיזות – ומבין את הזמן הנכון לפעול. למעשה, אומץ הוא פעולה מתוך חכמה ומידה נכונה, ולא רק התפרצות נועזת לתוך סכנה בלי מחשבה. אדם אמיץ מתאם את רגשותיו ואת מעשיו עם תבונה ותחושת כבוד, ולא נותן לפחד או לאימפולסיביות להוביל את התנהגותו.

אריסטו אומר כאן שכל פעולה או פעילות קשורה באופן מהותי לסוג האופי שיש לאדם. במילים אחרות, הפעולות שלנו מתיישבות באופן טבעי עם תכונות האופי או המידות שאנו מגלמים. עיקרון זה חל גם על אומץ: אדם אמיץ באמת יפעל באופן שמשקף את אופיו המוסרי.

הוא ממשיך להדגיש שהאומץ, באופן ספציפי, הוא אצילי במהותו. מכיוון שהאומץ הוא אצילי מטבעו, המטרה או היעד (ה"סוף") של פעולות אמיצות חייבים גם הם להיות אציליים. למעשה, אומץ אינו מתבטא רק בעמידה מול סכנה או בהתגברות על קשיים מסיבה מקרית כלשהי—הוא נעשה למען מטרה גבוהה יותר, משהו טוב וכבוד. ולכן, כשאדם אמיץ מתמודד עם קשיים או פועל באומץ, הוא עושה זאת מתוך כוונה להשיג משהו אצילי ומוסרי.

דבר זה מתקשר למסגרת האתית הרחבה יותר של אריסטו—הרעיון שמידות טובות מכוונות בסופו של דבר ל"טוב הגדול יותר" או להגשמת שגשוג אנושי (אאודמוניה). האומץ, אם כן, משרת מטרה מוסרית נעלה ולא רק חוסר פחד או פזיזות.