אתיקה

אריסטו מתחיל בכך שהוא מזכיר לנו שהאומץ הוא מציאת "דרך האמצע" המאוזנת בכל הנוגע לרגשות הפחד והביטחון שלנו. הוא אומר שהדברים שמפחידים אותנו הם באופן טבעי דברים שהם "נוראים" או רעים—מה שהוא מכנה פשוט "רעות". הפחד, כשלעצמו, הוא הציפייה או ההנחה שניתקל במשהו מזיק או שלילי. במילים אחרות, הפחד מתעורר כשאנחנו חושבים שסביר שמשהו רע יקרה. זה מהווה את הבסיס עבור אריסטו לבחון אילו סוגי פחדים הם ראויים וכיצד האומץ מסייע להתמודד איתם.

אריסטו דן בטבע האומץ ומדגיש שלא כל הפחדים זהים, ולא כולם אינם ראויים או משקפים פחדנות. ישנם פחדים שהם מוצדקים לחלוטין ואפילו מתאימים לאנשים הגונים ומכובדים, כמו הפחד מבושה. הפחד מבושה, במקרה זה, משקף מעלה אישית – הוא מראה שלמישהו יש תחושת כבוד, הגינות ומצפון מוסרי. לעומת זאת, אדם שאינו מפחד מבושה או קלון חסר את הרגישות המוסרית הזו ונחשב חסר בושה, שאותו אריסטו רואה כלא מכובד ואף "נחות".

בעצם, אריסטו מדגיש שלהיות אמיץ אין פירושו להיות אדיש לכל הפחדים – יש פחדים (כמו בושה) שהם סימן לאופי טוב. אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא היכולת לנווט ולשפוט אילו פחדים ראויים להתמודדות ואילו ראויים לכבוד.

אריסטו מציין שלעיתים אנשים משתמשים במונח "אמיץ" באופן רופף או מטפורי כדי לתאר מישהו שאינו מפחד, גם אם חוסר הפחד הזה לא מתיישב עם מה שאומץ אמיתי דורש. זה קורה בגלל שיש דמיון: אומץ כן כולל חוסר פחד, ולכן אנו עלולים בטעות לתייג מישהו כאמיץ רק בגלל שהוא אינו מפחד במצבים מסוימים. עם זאת, אריסטו מציע שאומץ אמיתי אינו רק היעדר פחד; הוא מתבטא בהתמודדות עם הפחד מתוך סיבות נכונות, בנסיבות הנכונות, ובמיוחד במצבים שבהם כיבוש הפחד או עמידה מול סכנה נחשבים למעשה נאצל או מוסרי.

אריסטו מבצע כאן הבחנה בנוגע למהי אומץ אמיתי. הוא טוען שלא ראוי לפחד מדברים כמו עוני או מחלה, מכיוון שתנאים אלו אינם תוצאה של כשל מוסרי (הם אינם נובעים מבחירות רעות, פגמים או מידות רעות של האדם). עם זאת, העובדה שמישהו אינו מפחד ממצבים כאלה אינה הופכת אותו באופן אוטומטי לאמיץ במובן האתי.

לדוגמא, אדם שיכול להתמודד עם קשיים כלכליים (כמו אובדן כסף) בביטחון עשוי להיחשב "אמיץ" במובן רופף או פיגורטיבי, אבל זה לא אותו הדבר כמו האומץ העמוק והמוסרי שאריסטו בוחן. הוא מציין שחלק מהאנשים שמפגינים חוסר פחד ביחס לכסף עשויים עדיין להיות פחדנים במצבים מסוכנים כמו מלחמה. זה מדגיש שאומץ אינו רק היעדר פחד מאתגרים מסוימים—אלא האופן שבו אדם מגיב לסכנות מסוימות, נעלות ומשמעותיות מבחינה מוסרית.

אריסטו מתייחס לדרך המורכבת שבה אנו מייחסים אומץ או פחדנות לאנשים. כאן הוא טוען שפחד מדברים מסוימים—כמו פגיעה במשפחה או קנאה מצד אחרים—אינו הופך מישהו לפחדן. אלו פחדים טבעיים ומוצדקים, הקשורים לערכים או אחריות. באותו אופן, אדם שמראה ביטחון או היעדר פחד במצבים כמו ענישה פיזית (לדוגמה, מלקות) אינו בהכרח אמיץ.

ולמה? מפני שאומץ אינו רק התמודדות עם כל מצב ללא פחד; מדובר בהתמודדות עם סכנות חשובות ומשמעותיות באמת, כמו אלו בעלות משקל מוסרי רב—כמו מוות בשדה הקרב או מבחנים מוסריים גדולים. היעדר פחד במצבים שוליים או לא מתאימים לא הופך מישהו לאמיץ באמת; האומץ האמיתי כרוך בנכונות להתמודד עם האתגרים הנכונים מסיבות נכונות.

אריסטו חוקר מה בדיוק מבדיל את האדם האמיץ האמיתי. הוא מסביר שאומץ מתבטא בהתמודדות עם האתגרים המשמעותיים והמפחידים ביותר—אלו שמעוררים יראה או פחד בשל גודלם ועוצמתם. אדם אמיץ הוא לא מישהו שנמנע מפחד לחלוטין, אלא מי שנשאר יציב ושליו אל מול האיומים העמוקים והמשמעותיים ביותר של החיים, במיוחד כאשר הדבר דורש אומץ יוצא דופן וכוח מוסרי רב. אריסטו רומז שאומץ כולל עמידה נחושה מול מה שבאמת מפחיד, ולא מול סכנות קלות ערך, עם נחישות ואיתנות.

אריסטו מדגיש שהמוות נתפס באופן אוניברסלי כדבר המפחיד ביותר משום שהוא מייצג את הסוף המוחלט של החיים. ברגע שמישהו מת, הוא כבר לא יכול לחוות דבר – לא טוב ולא רע – מכיוון שהוא אינו קיים עוד כיצור חי שמסוגל לתפיסה או פעולה. הסופיות הייחודית הזו היא שגורמת למוות להיות מעורר אימה במיוחד עבור רוב האנשים. זוהי אותה סופיות שמסבירה מדוע המוות נחשב לגדול מכל "הדברים הנוראים".

אריסטו מציין שהאומץ אינו קשור להתמודדות עם המוות בכל מצב. לדוגמה, למות בים או ממחלה לא בהכרח מעיד על האומץ שמגדיר את מידת הגבורה. סוגי מוות כאלה חסרים הקשר נעלה — אין בהם פעולה מכוונת או מטרה גבוהה שמקושרת לעמידה במצבים האלה. לדעת אריסטו, אומץ קשור יותר להתמודדות עם המוות במצבים שבהם יש מעורבות של כבוד או מטרה עליונה, ולא בנסיבות שהן מעבר לשליטת האדם או שאינן מאפשרות פעולה משמעותית.

אריסטו בוחן איזו סוג של סכנה או נסיבות מדגימות בצורה הטובה ביותר אומץ אמיתי, והוא מסיק שזה חייב להיות משהו נאצל. הוא מדגיש את המוות בשדה הקרב כדוגמה הברורה ביותר, מכיוון שהוא מערב את הסיכון הגדול והמרשים ביותר—עמידה מול סכנה למען אחרים, כמו הקהילה או המדינה. הדבר תואם את מה שחברות בתקופתו (כמו ערי המדינה היווניות או חצרות המלוכה) ראו כאומץ המכובד והנאצל ביותר; אנשים חגגו והוקירו סוג כזה של גבורה בפומבי. למעשה, אריסטו רואה את האומץ כאותנטי ביותר וכמוערך ביותר כשהוא קשור למטרות מכובדות, במיוחד כאשר אדם מתמודד ביודעין עם סכנות גדולות שדורשות הקרבה אישית.

כאן אריסטו מגדיר אומץ אמיתי כיכולת להישאר חסר פחד מול האפשרות של מוות אצילי—מוות שקורה בנסיבות המשקפות כבוד ומעלות טובות. הוא רואה אומץ כזה כמובהק במיוחד במצבים של מלחמה, שבהם הסיכונים והסכנות הם הגבוהים ביותר, וכוללים לא רק הישרדות אישית אלא גם אומץ למען מטרה נעלה, כמו הגנה על הקהילה או על עקרונות. בהקשרים אלו, אומץ אינו קשור לנטייה לפזיזות או פחדנות מסיבות חסרות משמעות; מדובר בהתמודדות עם פחד וסכנה בשירות דבר מה בעל משמעות ואתיות מוסרית.

בחלק הזה, אריסטו בוחן כיצד האומץ מתבטא בצורה שונה בהתאם למצב. הוא מציין שגם אדם אמיץ עשוי להתמודד עם מוות בים או במחלה בגישה שונה מזו של ימאי, למשל. הסיבה לכך? האדם האמיץ אולי אינו פוחד, אך הוא גם חש תחושת פחד עמוקה או דחייה כלפי סוג המוות שעשוי להיחשף במצבים כאלה. לעומת זאת, ימאים—בגלל ניסיונם ומיומנויותיהם—מצליחים לשמור על תקווה להישרדות, גם בנסיבות מסוכנות. הבחנה זו מדגישה שאומץ אינו חוסר פחד עיוור; הוא תלוי בדרך שבה אדם מתמודד עם איומים תוך חשיבה ותבונה, אפילו כשהסיכויים או ההקשר נראים קודרים.

אריסטו מדגיש את הרעיון שאומץ אמיתי כולל התמודדות עם מצבים שבהם יש לאדם הזדמנות להראות סגולה או הצטיינות (יכולת) או שבהם ההתמודדות עם המוות נחשבת מכובדת או נאצלת. לעומת זאת, מצבים כמו מוות ממחלה או בים (כגון בסערה או בתאונה) חסרים את האלמנטים הללו. במצבים כאלה, אין באמת הזדמנות להציג גבורה אישית או להגיע לסיום מכובד, שכן הם עשויים להיראות יותר כמשהו שאינו בשליטת האדם או חסר מטרה נאצלת. עבור אריסטו, אומץ מאיר כאשר מדובר בסיכון גדול ובאפשרות להפגין כוח מוסרי או אופי נאצל, במיוחד בהקשרים כמו מלחמה.