אתיקה

אריסטו מתמודד עם הרעיון של אחריות על בחירות מוסריות ופעולות, במיוחד באשר לשאלה האם המידה הטובה (איכות מוסרית חיובית) והמידה הרעה (איכות מוסרית שלילית) הן מרצון. הוא שוקל שתי אפשרויות:

1. המטרה הסופית (היעד או התכלית שאדם שואף אליה) אינה נקבעת לחלוטין על ידי הטבע, אלא מעוצבת באופן חלקי על ידי האדם. כלומר, לאנשים יש תפקיד בעיצוב הדרך שבה הם תופסים את "המטרה הסופית" — מה שנראה ראוי או טוב עבורם אינו דבר קבוע לחלוטין, אלא מושפע מהבחירות שלהם, מהרגליהם או מאופיים.

2. המטרה הסופית היא טבעית (מוכתבת על ידי הטבע), אך האדם המוסרי בוחר מרצונו את האמצעים הנכונים להשיגה. במקרה זה, גם אם היעד הסופי של האדם מוגדר על ידי טבעו, המידה הטובה של האדם הטוב נובעת מבחירה מכוונת ומרצון להשגת הצעדים המתאימים להגיע למטרה זו.

בכל אחת מהאפשרויות, אריסטו מסכם ש-המידה הרעה היא מרצון בדיוק כמו המידה הטובה. כלומר, פעולות ומצבים שליליים (מוסרית) אינם משהו שאנשים נדחפים אליו על ידי הנסיבות או הטבע; כשם שאנחנו אחראים על השאיפה למידה הטובה, כך אנחנו גם אחראים על המידות הרעות שלנו, מפני שגם הן תלויות בבחירות שלנו ובדרכנו לאורך הזמן. הדבר מדגיש את האחריות האנושית על ההתנהגות המוסרית, בין אם היא חיובית ובין אם שלילית.

חלק זה מדגיש את האחריות האישית במקרה של אדם רע. גם אם ה"מטרה" או היעד הסופי (מה שנראה עבורם רצוי או טוב) אינם לגמרי בשליטתם – אולי כתוצאה מטבע, חינוך או נסיבות – עדיין יש להם אלמנט של בחירה בפעולות שהם נוקטים כדי להשיג את המטרה הזו. ההתנהגות שלהם, המונחית על ידי החלטותיהם ואופיים, תלויה בהם. במילים אחרות, גם אם נקודת המבט הכללית שלהם על מהו טוב עשויה להיות פחות בשליטתם, הם עדיין אחראים למעשיהם הרצוניים, המשקפים את אישיותם המוסרית.

כאן, אריסטו מציג טענה פילוסופית חשובה בנוגע לאחריות אנושית ובחירה, במיוחד בהקשר של מידות טובות (הרגלים טובים או מצוינות מוסרית) ומידות רעות (הרגלים רעים או פגמים מוסריים). הוא טוען שאם המידות הטובות נחשבות לרצוניות – כלומר, אנשים אחראים לפחות חלקית על אופיים ועל הדרך שבה הם מעצבים את עצמם באמצעות פעולותיהם והחלטותיהם – אז גם המידות הרעות חייבות להיות רצוניות מאותה סיבה.

במילים אחרות, אם אנו מקבלים שליחידים יש שליטה על הצמיחה המוסרית שלהם והם בוחרים לפעול בדרכים שמפתחות מידות טובות (כמו אומץ או נדיבות), משתמע שגם להפך הם אחראים: לבחירה בפעולות או סגנון חיים שמובילים למידות רעות (כגון פחדנות או חמדנות). שני המקרים דורשים סוג של בעלות על האופי, כיוון שהם תוצאה של הבחירות שאדם עושה לאורך זמן, גם אם הושפעו מנטיות טבעיות מסוימות או תנאים חיצוניים.

אריסטו מדגיש שאחריות מוסרית חלה גם על מידות טובות וגם על רעות, מכיוון ששתיהן תלויות בבחירות שאנו עושים ביחס לאדם שאנו רוצים להיות. הדבר מחזק את הרעיון שאנשים נושאים באחריות על אופיים המוסרי.

אריסטו טוען שגם המידות הטובות (טוב) וגם המידות הרעות (רע) הן רצוניות, מאחר ששתיהן נובעות מאותו מקור: האחריות שיש לכל אדם על אופיו ועל בחירותיו. אם אנו מקבלים שמידות טובות (תכונות ופעולות חיוביות) הן רצוניות מאחר שהן תלויות באופיינו ובבחירותינו, הרי שאותו היגיון חל גם על המידות הרעות (תכונות ופעולות שליליות). בעצם, בדיוק כפי שאנשים מעצבים את מידותיהם הטובות באמצעות התנהגותם וצורת החשיבה שלהם, כך הם גם נושאים באחריות למידותיהם הרעות, מאחר שאלה גם כן נובעות מאופיים ומהבחירות שהם עושים.