ספר 3 / פרק 5
פסקה 6 - תפקידה של הטבע והאחריות באופיו המוסרי של האדם
הסבר - חלק אחר חלק
"כעת, ייתכן שמישהו יאמר שכל האנשים חפצים בטוב הנראה לעין, אך אין להם שליטה על האופן שבו הטוב נראה בעיניהם; הרי סופו של דבר הטוב מופיע לכל אדם בצורה התואמת את אופיו."
חלק זה מציע שאדם עשוי לטעון שכולם מבקשים את מה שנראה להם כ"טוב", אך אין להם שליטה על הדרך שבה הדברים נראים להם כ"טובים". במילים אחרות, האופן שבו אנשים תופסים את מה שטוב תלוי באופי שלהם או בהשקפתם הפנימית. מה שאדם אחד רואה כטוב או ראוי, ייתכן שלא ייראה כך לאדם אחר, משום שהאופי שלו מעצב את השיפוט שלו לגבי מה שנראה בעל ערך או משמעותי. לכן, האופי המוסרי האישי שלנו משפיע במידה רבה על האופן שבו אנו מפרשים ורודפים אחר המושג "הטוב".
"אנו משיבים שאם כל אדם אחראי במידה מסוימת על מצבו הנפשי, הוא גם אחראי במידה מסוימת על האופן שבו הוא תופס את הדברים; אך אם לא, אז אף אחד אינו אחראי על מעשיו הרעים, וכל אחד פועל ברוע מתוך בורות לגבי המטרה האמיתית, מתוך מחשבה שבמעשים אלה הוא ישיג את מה שהכי טוב. במקרה כזה, השאיפה למטרה אינה דבר שנבחר באופן חופשי, אלא יש להיוולד עם סוג של "עין פנימית", כביכול, שמאפשרת לשפוט נכון ולבחור במה שטוב באמת. ומי שניחן בתכונה זו מטבעו הוא באמת בר-מזל."
אריסטו משיב כאן להתנגדות היפותטית: ייתכן שמישהו יטען שאנשים רוצים את מה שנראה להם טוב, אך אין להם שליטה על מה שנראה להם טוב – זה פשוט מופיע להם כך, בהתאם לאופיים או לטבעם. השאלה שעולה היא האם אנשים באמת אחראים על מעשיהם במקרה זה, או שהם פשוט פועלים על פי הדרך שבה הדברים "נראים" להם באופן טבעי.
אריסטו מתנגד לטענה זו ומציע שאם מישהו אחראי למצב תודעתו (כלומר, לאופיו המוסרי ולדרך חשיבתו), הוא גם אחראי למה שנראה לו טוב או ראוי – מכיוון שהאופי והמחשבה שלו מעצבים את שיפוטו לגבי מהו הטוב. עם זאת, אם אנשים אינם אחראים על מצב תודעתם, אז גם לא ניתן להאשים אותם באמת במעשיהם הרעים. במקרה כזה, המעשים הרעים שלהם היו נובעים פשוט מבורות לגבי מהו הטוב האמיתי. הם היו טועים לחשוב שהם פועלים למען התוצאה "הטובה" ביותר, אך לא היו מבינים שהם טועים, בגלל פגם בשיפוט שלהם.
זה מוביל לסיבוך נוסף: אם היכולת ל"ראות" או לשפוט מהו הטוב תלויה לחלוטין בכישרונות טבעיים (דבר מולד, כמו "עין" פנימית לאמת המוסרית), ואי אפשר לפתח את היכולת הזו, אז השגת המעלה תהיה עניין של מזל או כישרון מולד. במקרה כזה, קשה יהיה לומר שהמעלה היא דבר רצוני – משום שחלק מהאנשים פשוט נולדים עם כישרון מוסרי, בעוד אחרים חסרים את הכלים לכוון אל הטוב כבר מההתחלה.
הנושא הזה – האם האופי והמעלה הם רצוניים או נתונים מראש – הוא מרכזי לדיון של אריסטו באחריות מוסרית. הוא מאתגר את הרעיון שמה שנראה טוב הוא מחוץ לשליטתנו, ומדגיש שההתפתחות המוסרית קשורה בבחירות ובאחריות האישית לעיצוב האדם שהנך הופך להיות.
"שהרי זהו הדבר הגדול והנאצל ביותר, ושאיננו יכולים להשיג או ללמוד אותו מאחרים, אלא עלינו לקבלו כפי שהוא ניתן לנו בלידתנו. להיות מצוידים היטב ובאצילות בדבר זה יהווה את השלמות והאמת של המעלה הטבעית."
אריסטו אומר שהיכולת להבחין בין מה שטוב באמת—מה שאפשר לכנות בהירות מוסרית או חוכמה—היא התכונה החשובה והמעוררת התפעלות ביותר שיש לאדם. הוא מדגיש שיכולת זו אינה ניתנת ללימוד או להעברה מאדם אחר; היא חייבת להיות קיימת בתוך הפרט מלידה, כחלק מהטבע שלו. אם מישהו מצויד באופן טבעי ביכולת זו, הוא מחזיק בסוג של "שלמות" או "מצוינות אידיאלית", המבוססת על תכונותיו המולדות. במילים אחרות, תובנה מוסרית טבעית זו נתפסת כפסגת היכולת האנושית—היא הבסיס לקבלת החלטות מוסריות ונכונות.
"אם כך הדבר, כיצד תהיה המעלה מרצונית יותר מאשר הרשע? לשני האנשים, גם לטוב וגם לרע, המטרה נראית וקבועה על ידי הטבע או בכל דרך שהיא, ועל ידי התייחסות לכל דבר אחר ביחס למטרה זו, עושים בני האדם את כל מעשיהם."
אריסטו מעלה כאן שאלה חשובה: אם היעדים הסופיים שלנו או התפיסה שלנו לגבי מהו "הטוב" נקבעים על ידי הנטיות הטבעיות שלנו – או משהו שהוא מעבר לשליטתנו – איך ניתן לומר שבחירת המידה הטובה היא רצונית יותר מבחירת הרשע? הן אנשים מוסריים והן לא מוסריים מונחים על ידי מה שנראה להם כ"טוב", וזה נראה כמו דבר שנובע מהטבע המולד שלהם או מהאופן שבו הם תופסים את המציאות. אם התפיסה האולטימטיבית הזו של ה"טוב" כבר קבועה או ניתנה על ידי הטבע, נדמה שכל מעשינו – בין אם טובים ובין אם רעים – הם פשוט תוצאה של כך, ולא בחירות מודעות ורצוניות במלואן.
למעשה, הוא מתמודד כאן עם המתח שבין רצון חופשי לדטרמיניזם. אם הבחירות של אנשים נשענות על משהו שנקבע מראש (תפיסת ה"טוב" שלהם), האם אפשר להטיל עליהם אחריות על כך שהם מוסריים או לא מוסריים? הנושא הזה מהדהד בעוצמה גם היום, מול הדיונים המתמשכים בנוגע לכמה מהתנהגותנו מעוצבת על ידי גורמים שאינם בשליטתנו, כמו גנטיקה, חינוך או סביבה.