אתיקה

אריסטו מסכם כאן כמה נקודות מרכזיות על מידות טובות. ראשית, הוא מזכיר לנו שמידות טובות הן איזון או אמצע—הן אינן נוטות לקיצוניות, אלא מתקיימות בנקודה אמצעית בין יותר מדי למעט מדי. מידות טובות נתפסות גם כמצבי אופי, כלומר, הן נטיות או הרגלים מבוססים שמגדירים את האופן בו אנו נוטים להתנהג. הרגלים אלו מובילים אותנו באופן טבעי לפעול בדרכים שתואמות את סוגי ההתנהגויות שסייעו מלכתחילה לפתח את התכונות הללו. לדוגמה, תרגול נדיבות מוביל לעוד מעשים נדיבים.

בנוסף, מידות טובות מתוארות כמשהו שהוא בשליטתנו (בכוחנו) ומשהו שאנו בוחרים (רצוני), כלומר, אנו אחראים באופן פעיל לטיפוח שלהן. לבסוף, פעולה על פי מידה טובה כרוכה ב"עמידה בכלל הנכון", כלומר, עשיית הדבר שההיגיון והשיפוט האתי מכתיבים כראוי למצב מסוים. הדבר קושר את המידות הטובות לפעולה מחושבת ומכוונת, ולא סתם לפעולה המבוססת על דחפים או אינסטינקטים.

אריסטו מתבונן ברעיון שבעוד שגם פעולות וגם תכונות אופי (מעלות או מגרעות) הן מרצון, הן מתבטאות בדרכים שונות. פעולות הן מרצון במובן ברור ומיידי—יש לנו שליטה עליהן מתחילה ועד סיום, בתנאי שאנו מבינים את פרטי המצב בו אנו פועלים. למשל, אם אנו מודעים לתוצאות של בחירה, אנו יכולים להחליט במודע כיצד לפעול.

לעומת זאת, מצבי אופי—כגון להיות מוסרי, אדיב או אכזרי—הם פחות פשוטים. אמנם יש לנו שליטה על איך שתחילתן מתפתחת, ההתפתחות שלהן קורית בהדרגה, לעיתים מבלי שנשים לב, בדומה לאופן שבו מחלה יכולה להתגנב עלינו. לדוגמה, ביצוע חוזר של בחירות אנוכיות עשוי לעצב באופן איטי מישהו כאדם אנוכי לאורך זמן, אך ייתכן שהוא לא יבחין בכך בזמן אמת.

למרות התהליך ההדרגתי הזה, אריסטו מדגיש שגם מצבי אופי הם מרצון, מכיוון שבסופו של דבר הם נובעים מבחירות שהיו בידינו לעשות מלכתחילה—יכולנו לפעול אחרת בהתחלה. כך, אף שפעולות ותכונות אופי שונות באופן שבו הן מתפתחות, שתיהן קשורות לאחריות שלנו.