אתיקה

אריסטו מציין שכמו שפגמים בנפש (כמו חוסר צדק או התנהגות מתירנית) הם רצוניים משום שהם נובעים ממעשיו ובחירותיו של האדם, כך גם פגמים מסוימים בגוף עשויים להיות רצוניים ונתונים להאשמה. הוא מבדיל בין תכונות גופניות שאינן בשליטת האדם – כמו להיות לא מושך מטבעו – לבין תכונות שנובעות מהזנחה או החלטות גרועות, כגון חוסר טיפול עצמי, כמו הימנעות מפעילות גופנית או חוסר תשומת לב נאותה לבריאות. הרעיון הוא שכאשר הגורם לפגם נמצא בשליטתנו, הופכת ההאשמה למתאימה. בכך הוא יוצר הקבלה בין אופי מוסרי לרווחה גופנית, ומדגיש את האחריות שיש לאנשים על תוצאות בחירותיהם.

אריסטו מבצע הבחנה ברורה בין נסיבות שהן מעבר לשליטת האדם לבין כאלה שנובעות מבחירותיו האישיות. לדוגמה, אם מישהו עיוור בשל גורמים כמו שנולד כך, תאונה או מחלה, באופן טבעי אנשים יחושו חמלה כלפיו כי זה לא קרה באשמתו. אך אם מישהו הופך לעיוור בגלל החלטות כמו שתייה מופרזת או אורח חיים מזיק, העיוורון הזה נחשב לתוצאה של אחריותו האישית—ולכן הוא נתפס כאשם בכך. אריסטו משתמש בהשוואה הזו כדי להראות שאנו נוטים להטיל אחריות על אנשים על ההשלכות של פעולותיהם הרצוניות, במיוחד כשפעולות אלו מובילות לנזק או לפגמים אישיים.

אריסטו מציין שנטייתנו היא להאשים אנשים רק על דברים שהם בשליטתם. כשמדובר בפגמים גופניים או "מגרעות הגוף", אנחנו לא מבקרים מישהו על דבר שהוא לא יכול היה לשלוט בו – כמו להיוולד עם מצב מסוים או לסבול מתאונה. במקום זאת, אנו מייחסים אשמה כאשר המצב הוא תוצאה של החלטותיהם או הזנחתם, כמו בריאות לקויה שנגרמת משתייה מופרזת או מחוסר משמעת עצמית.

מהאנלוגיה הזו, אריסטו טוען שההיגיון הזה חל גם על חסרונות מוסריים או פגמי אופי. אם אדם מואשם על מגרעה מוסרית כמו אנוכיות, אי-צדק או חוסר שליטה עצמית, זה חייב להיות מכיוון שמגרעות אלה נובעות מפעולות או החלטות שנעשו מרצונו החופשי. אם הן היו מחוץ לשליטתו לחלוטין, לא היה היגיון להטיל אשמה. במילים אחרות: אחריות – ולכן גם האשמה – מניחה את היכולת לבחור אחרת.