ספר 3 / פרק 5
פסקה 3 - אחריות ובורות באתיקה
הסבר - חלק אחר חלק
"נראה כי גם אנשים פרטיים וגם המחוקקים מעידים על כך: שכן המחוקקים מענישים ונוקמים באלו המבצעים מעשים רעים (אלא אם פעלו מתוך כפייה או כתוצאה מבורות שאינה באשמתם), בעוד שהם מכבדים את אלו המבצעים מעשים אציליים, כאילו הם מתכוונים לעודד את המעשה הטוב ולהרתיע מפני המעשים הרעים."
אריסטו מציין שגם אנשים פרטיים וגם ממשלות מכירים בכך שבני אדם אחראים על מעשיהם כשהם נעשים מתוך רצון חופשי. החברה מענישה את מי שמבצע פעולות מזיקות או "רעות", אלא אם כן נכפו עליהם לבצע אותן או פעלו מתוך בורות שאינה באשמתם. באותו זמן, החברה משבחת ומתגמלת אנשים על ביצוע פעולות מוסריות או "נעלות". מערכת זו של ענישה ותגמול נועדה לעודד התנהגות טובה ולהרתיע מפני ביצוע מעשים רעים. היא משקפת את האמונה שאנשים בדרך כלל שולטים במעשיהם וניתן להטיל עליהם אחריות עליהם.
"אך אין מי שמעודדים אותו לעשות דברים שאינם בשליטתנו או שאינם נעשים מרצוננו; מניחים שאין תועלת בלשכנע מישהו לא להיות חם, לא לחוש כאב או רעב, או דברים דומים לכך, משום שנחוש את התחושות האלו בכל מקרה."
אריסטו מציין שאף אחד אינו מנסה לעודד או להניא אחרים בנוגע לדברים שאינם בשליטתם או שאינם נובעים מבחירה. לדוגמה, אף אחד לא מייעץ לך להפסיק להרגיש חום, למנוע כאב פיזי או לא להרגיש רעב—מפני שאלה חוויות טבעיות ובלתי נמנעות שאינן תלויות ברצונך. אלו הם דברים שאי אפשר פשוט להחליט להימנע מהם או לשנותם, ולכן אין טעם לנסות להשפיע על התנהגותו של אדם בתחומים האלה.
"אכן, אנו מענישים אדם על עצם בורותו, אם הוא נחשב אחראי לבורות זו, כמו במקרה שבו העונשים מוכפלים בעקבות שכרות; שכן מקור הפעולה נמצא באדם עצמו, כיוון שהיה בידו הכוח להימנע משכרות, והשכרות הייתה הגורם לבורותו."
אריסטו מציין שהחברה מטילה אחריות על אנשים עבור מעשיהם, אפילו כאשר המעשים נובעים מבורות, כל עוד הבורות נתפסת כאשמתם שלהם. לדוגמה, אם מישהו משתכר ואז מבצע מעשה פסול, הוא לא יכול לדרוש שהתנהגותו תוצדק דרך טענת הבורות. זאת משום שהבחירה להשתכר הייתה בשליטתו המלאה, ומצב השכרות שלו—שהוביל לבורות—היה תוצאה של הבחירה הזו. לפיכך, לפי טיעון זה, האחריות למעשיו השליליים עדיין מוטלת עליו, שכן ה"גורם המניע" (הסיבה שהובילה לפעולה) מתחיל בהחלטות שהוא עצמו קיבל.
"ואנחנו מענישים את אלה שבורים דבר מה בחוקים שעליהם לדעת ושאינו קשה להבנה, וכך גם במקרה של כל דבר אחר שנחשב כבורות הנובעת מתוך חוסר תשומת לב. אנו מניחים שזה היה בכוחם לא להיות בורים, מכיוון שיש להם את היכולת להקדיש תשומת לב."
אריסטו טוען בנקודה זו כי בורות אינה תמיד תירוץ מקובל לעוול, במיוחד כאשר מדובר בדברים שאנשים אמורים לדעת—כמו חוקים בסיסיים או אחריות. אם מישהו אינו יודע משהו שנחשב קל להבנה או ידוע בציבור, מחסור זה בידע נתפס לעיתים קרובות כאשמתו. מדוע? משום שמניחים כי יש לאנשים את היכולת לנקוט אמצעי זהירות, לחנך את עצמם ולמנוע בורות באמצעות מאמץ ודאגה. לדוגמה, אם מישהו מפר חוק וטוען שלא ידע עליו, הוא עדיין עשוי להישא באחריות, מאחר והיה מצופה ממנו לקחת את הזמן וללמוד ולהבין את החוקים הללו.
הרעיון המרכזי כאן הוא שבורות הנובעת מחוסר תשומת לב או מחסור במאמץ נתפסת כמשהו רצוני. מאחר שיש לאנשים את הכוח "לשמור על עצמם" ולהיות יותר מודעים, הכשל שלהם לעשות זאת נחשב לבחירה, ולכן הם נענשים בהתאם.