אתיקה

אריסטו בוחן את הרעיון הרווח שאנשים אינם רעים מבחירה ושאושר לא יכול להיות מקרי. הוא טוען שהצהרה זו נכונה רק באופן חלקי. באופן ספציפי:

- אושר הוא לא משהו שקורה לאנשים בניגוד לרצונם (אף אחד לא מאושר שלא מרצון). האושר כרוך בבחירות ובעשייה מכוונת; הוא לא פשוט מתרחש במקרה. עליך לחיות במודע בדרך שמובילה לאושר.

- מצד שני, אריסטו טוען שרשעות היא רצונית. אנשים אחראים על כישלונותיהם המוסריים, משום שהם עושים בחירות שמובילות לעוול (אופי או התנהגות רעה). למעשה, להיות "רע" הוא תוצאה של החלטות ומעשים מכוונים של האדם—זה לא פשוט "קורה" למישהו.

בקטע זה, אריסטו מציב אתגר למי שעשוי לא להסכים עם טענתו כי רשע הוא פעולה רצונית. הוא בעצם אומר שאם נכחיש שבני אדם הם ה"מקור" ("עיקרון התנועה") של מעשיהם – כפי שהם יוצרי ("מולידי") ילדיהם – אז נצטרך לוותר על הרעיון שאנשים אחראיים למעשיהם. במילים אחרות, אריסטו טוען כי כפי שאין ספק שאנו הגורם להולדת ילדינו, כך אין ספק שאנו הגורם למעשינו. לשלול רעיון זה פירושו לשלול שלבני האדם יש שליטה על התנהגותם, דבר שמערער את רעיון המידות הטובות, הרשע והאחריות האישית.

אריסטו טוען כאן שאם ברור ש"העקרונות המניעים" (הסיבות או הגורמים למעשינו) נובעים מתוכנו, אזי גם המעשים שלנו חייבים להיות בשליטתנו ולכן הם רצוניים. במילים אחרות, מאחר שאנחנו המקור להחלטותינו ולהתנהגותנו – בדומה לאופן שבו הורה הוא המקור לילדו – זה הופך אותנו לאחראים למעשינו. אין שום כוח או עיקרון חיצוני שמקבל את ההחלטות עבורנו; הכל מושרש בתוכנו, ולכן יש לנו את היכולת לבחור בין מעשים נעלים או שפלים (טובים או רעים). הדבר מחזק את הרעיון שהאחריות המוסרית מוטלת עלינו כפרטים.