ספר 3 / פרק 4
פסקה 2 - מושא הרצון ותפיסת הטוב.
הסבר - חלק אחר חלק
"אם התוצאות הללו אינן נעימות, האם עלינו לומר כי באופן מוחלט ובאמת, הטוב הוא מושא הרצון, אך עבור כל אדם זהו הטוב הנראה בעיניו? שהטוב האמיתי הוא מושא הרצון עבור האדם הטוב, בעוד שכל דבר אקראי יכול להיות כזה עבור האדם הרע?"
בחלק זה נבחנת הבחנה חשובה: ההבדל בין מה שהוא טוב באמת לבין מה שנראה כטוב בעיני אנשים שונים. אריסטו אומר שאם המסקנות הקודמות נראות מטרידות—כמו הרעיון שאנשים לעיתים רוצים דברים שאינם באמת טובים—אז נוכל להסיק במקום זאת את הדברים הבאים:
1. במובן מוחלט ואמיתי, ה"טוב" הוא הדבר שכולם שואפים או רוצים באופן טבעי. במילים אחרות, האובייקט האולטימטיבי של הרצון הוא הטוב האמיתי.
2. עם זאת, תפיסת הטוב משתנה בין אנשים. עבור כל פרט, ה"אובייקט של הרצון" בדרך כלל תלוי במה שנראה להם כטוב, גם אם תפיסה זו שגויה.
אריסטו מדגיש כאן תובנה חשובה: אנשים טובים—כלומר, אלה בעלי סגולה ואופי נכון—נוטים לזהות נכונה ולשאוף למה שהוא באמת טוב. לעומת זאת, אנשים רעים, שהשיפוט והרצונות שלהם מעוותים על ידי אופיים הפגום, עשויים לשאוף לדברים מקריים או מזיקים שנראים להם טובים אך אינם טובים באמת.
בסופו של דבר, מה שאנו שואפים אליו תלוי במי שאנחנו. אנשים בעלי מידות טובות קרובים יותר לאמת של מהו הטוב, בעוד אלה שחסרים סגולה עלולים לטעות ולחשוב שדברים אחרים (כמו חמדנות, כוח או הנאה) הם הטוב.
"כמו במקרה של גופים, גם הדברים שבאמת מועילים לבריאות מתאימים לגופים שהם במצב טוב. אך עבור אלו החולים, דברים אחרים עשויים להיות מועילים לבריאותם - בין אם הם מרים, מתוקים, חמים, כבדים וכדומה."
אריסטו עושה כאן השוואה בין בריאות הגוף לבין הרצונות או המשאלות של האדם. עבור גוף שהוא בריא, ישנם דברים שהם באמת מועילים או "בריאים", כמו מזון מזין או פעילות גופנית. לעומת זאת, עבור גוף שאינו בריא או שהוא חולה, מה שנראה מועיל יכול להיות שונה לחלוטין – לפעמים דברים שאינם טבעיים, אינם נעימים, ואפילו מזיקים בנסיבות רגילות עשויים להיראות מועילים לגוף החולה (לדוגמה, תרופה חזקה שטעמה מר).
הוא משתמש באנלוגיה הזו כדי להסביר כיצד הרצונות של אנשים תלויים ב"מצב" האופי שלהם. כמו שגוף בריא או חולה תופס דברים שונים כמועילים, כך גם אדם מוסרי וטוב ואדם מוסרית פגום או "חולה" יראו דברים שונים כ"טוב". האדם הטוב מסוגל לזהות מהו טוב אמיתי, בעוד האדם הפגום או "החולה" עלול לטעות ולראות במשהו מזיק או שיטחי כטוב.
"מכיוון שהאדם הטוב שופט כל סוג של דברים בצורה נכונה, ובכל אחד מהם האמת מתגלה לו?"
חלק זה מדגיש שאדם בעל אופי מוסרי טוב ("אדם טוב") יכול לשפוט דברים בצורה נכונה בתחומים שונים של החיים, ובזכות זאת הוא רואה את האמת על הדברים. אריסטו מציין שמעלה מוסרית וחכמה עוזרות לאדם להבחין במה שטוב באמת, במקום להיות מוטעה על ידי מראית עין או העדפות סובייקטיביות. בעצם, "האדם הטוב" הופך למדד אמין להבנה של מה שבאמת טוב או נכון, מכיוון ששיפוטו מתיישב עם האמת והתבונה.
"לכל מצב אופי יש את תפיסותיו לגבי מה שנחשב נאצל ומה שנעים, ואולי האדם הטוב שונה מאחרים בכך שהוא רואה את האמת בכל אחד מהתחומים האלו, כשהוא משמש, אפשר לומר, כמדד וכקנה מידה עבורם."
אריסטו מדגיש נקודה מרכזית כאן: האופי של האדם מעצב את תפיסתו של מה שנחשב "נעלה" (מוסרי או מצוין מבחינה ערכית) ו"מהנה". לכל אדם, בהתאם למצבו המוסרי, יש הגדרה או אמת מידה משלו למה שנחשב בעל ערך או רצוי בחיים.
עם זאת, אדם טוב או מוסרי—אחד שיש לו אופי מוסרי חזק—מתאפיין בתכונה מיוחדת: הוא תופס את האמת בצורה ברורה יותר בתחומים שונים של החיים. אדם כזה אינו מתבסס רק על רגשות סובייקטיביים או פסקי דין שגויים; במקום זאת, הוא מהווה מעין "אמת מידה" או "מדד" להבנת מה שבאמת טוב או שווה ערך. במילים אחרות, לאדם הטוב יש יכולת לראות את הדברים כפי שהם באמת, ללא עיוותים שנובעים מהטיות, רצונות או תפיסות שגויות, ויכולת זו הופכת אותו לשונה באופן מהותי (וטוב יותר) מאחרים בשיפוט מוסרי.
"ברוב המקרים, הטעות נראית כקשורה להנאה; כי היא נראית כטוב כאשר בעצם היא לא. לכן, אנו בוחרים בהנאה כאילו היא טוב, ונמנעים מכאב כאילו הוא רע."
אריסטו מתייחס כאן לאופן שבו אנשים נוטים לטעות בשיפוט, מכיוון שהם מזהים הנאה עם מה שטוב. הנאה נראית כמו דבר טוב, אך מראה העיניים עשוי להטעות. בשל תפיסה שגויה זו, רבים נמשכים באופן טבעי לדברים מהנים, מתוך אמונה שהם טובים מטבעם, ונמנעים מדברים מכאיבים מתוך הנחה שהם רעים. נטייה זו עלולה להוביל להחלטות שגויות, כיוון שהשאיפה להנאה אינה תמיד מתיישרת עם מה שהוא באמת טוב או מוסרי. בעצם, ההנאה יכולה לערפל את שיקול הדעת שלנו ולהסיט אותנו מהאמת העמוקה לגבי מה שבאמת מועיל או מזיק.