ספר 3 / פרק 12
פסקה 1 - רצוניות בהתמכרות לתענוגות לעומת פחדנות
הסבר - חלק אחר חלק
"התמכרות להנאה דומה יותר למצב רצוני מאשר לפחדנות. זאת מכיוון שהראשונה מונעת על ידי הנאה, בעוד שהשנייה נובעת מכאב. הנאה היא דבר שאנשים נוטים לבחור בו, ואילו כאב הוא דבר שהם שואפים להימנע ממנו. בנוסף, הכאב מערער ומשבש את טבעו של האדם שמרגיש אותו, בעוד שההנאה אינה עושה זאת."
אריסטו משווה בין הוללות (התמכרות לתענוגות) לפחדנות במונחים של כמה שליטה יש לאנשים עליהם. הוא טוען שהוללות היא יותר רצונית, כלומר כרוכה בבחירה מודעת, משום שהיא נובעת מהשאיפה לתענוג – חוויה חיובית שאנשים באופן פעיל חפצים ובוחרים בה. לעומת זאת, פחדנות נובעת מהפחד מכאב וסבל, שאותם בני אדם מנסים באופן טבעי להימנע מהם. לכאב יש דרך להכריע ולערער מישהו רגשית ופיזית, מה שגורם לו לפעול מתוך ייאוש ולא מתוך כוונה ברורה. מצד שני, תענוג אינו יוצר את אותו חוסר יציבות, ולכן פעולות שמונעות ממנו הן יותר מחושבות ונמצאות תחת שליטת האדם. למעשה, אריסטו טוען שכיוון שרדיפת התענוג היא החלטה מודעת יותר מהימנעות מכאב, הוללות משקפת רמה גבוהה יותר של אחריות אישית.
"לכן, ההתמכרות לתענוגות היא יותר רצונית. משום כך היא גם מהווה מושא לביקורת רבה יותר; כי קל יותר להתרגל לדברים שמעניקים תענוג, מאחר שיש שפע מהם בחיים, ותהליך ההתרגלות אליהם אינו טומן בחובו סכנה. לעומת זאת, בכל מה שקשור לדברים מפחידים, המצב הפוך."
אריסטו מבצע כאן השוואה בין חטא ההתמכרות לתענוגות לבין ליקויים מוסריים אחרים, כמו הפחדנות. הוא טוען שההתמכרות לתענוגות היא יותר רצונית (או מכוונת) לעומת הפחדנות. למה? משום שאנשים מתרגלים יותר בקלות לדברים שהם מתמכרים אליהם – כמו תענוגות – מכיוון שפיתויים אלו זמינים בשפע בחיי היומיום ואינם כרוכים בסכנה מיידית. לדוגמה, קל להפריז באכילה של מאכלים טעימים, בבידור או בפינוקים, כיוון שהם מושכים וזמינים, וההתמסרות אליהם לא פוגעת באופן מיידי וברור.
לעומת זאת, הימנעות מ"דברים נוראים" (כמו פחד ממלחמה או מסכנה פיזית) אינה דבר שקל להתרגל אליו, משום שמצבים כאלו מעוררים פחד עז ומכילים איום אמיתי על רווחתנו. למעשה, התגברות על פחד קשה יותר כיוון שהיא כרוכה בהתמודדות עם כאב או סכנה, בעוד שההתמכרות לתענוגות דורשת רק להיכנע לרצונות.
בגלל שההתמכרות לתענוגות היא דבר שקל להתרגל אליו ואינה כרוכה בסכנה, אריסטו רואה בה יותר מכוונת ולכן יותר מגונה. יש לאנשים יותר שליטה על ההתנהגות המפנקת שלהם, ולכן החברה מצפה מהם לסטנדרט מוסרי גבוה יותר.
"אך הפחדנות נראית כאילו היא מרצון במידה שונה מאשר ביטוייה המסוימים; שכן הפחדנות עצמה אינה מביאה כאב, אבל בביטויים הללו אנחנו נכנעים לכאב, עד כדי כך שאנחנו אף משליכים את נשקינו ומביישים את עצמנו בדרכים אחרות. לכן המעשים שלנו אף נתפסים כמעשים שנעשו בכפייה."
אריסטו מבדיל בין פחדנות כמצב כללי לבין הפעולות הספציפיות שנובעות ממנה. הוא טוען שפחדנות כשלעצמה אינה כרוכה ישירות בכאב – היא יותר נטייה אישית או תכונה. לעומת זאת, הפעולות הספציפיות שנובעות מפחדנות (כמו מנוסה מסכנה, השלכת נשק, או מעשי כניעה אחרים) מתרחשות לרוב בשל הכאב הרגשי העז או הפחד שמישהו חווה במצב מפחיד.
מצוקה זו יכולה לגרום לכך שהפעולות הללו ייראו כאילו בוצעו מתוך כפייה – כלומר, האדם מרגיש נדחף או נאלץ על ידי הפחד המשתלט, במקום לבצע בחירה חופשית ומושכלת לחלוטין. במילים אחרות, הפחד שולט בשיקול הדעת שלהם במידה כזו שהוא פוגע בתחושת השליטה העצמית שלהם ברגע נתון.
"לאדם הנהנתן, לעומת זאת, המעשים הפרטניים הם רצוניים (כי הוא מבצע אותם מתוך תשוקה ורצון), אך המצב הכולל פחות רצוני; שכן אף אחד לא משתוקק להיות נהנתן."
אריסטו מבחין בין פעולות פרטניות לבין המצב הכללי של היות אדם המתמכר להנאות. הוא מסביר שמעשים ספציפיים של התמכרות להנאה, כמו אכילה מופרזת, שתייה או הנאה מוגזמת מדברים אחרים, הם מעשים רצוניים, משום שהם מונעים על ידי תשוקות ורצונות. כאשר אדם מתמכר מבצע את המעשים הללו, מדובר בבחירה מודעת – הוא מחפש את ההנאה באופן אקטיבי.
עם זאת, המצב הכללי של היות אדם מתמכר להנאות הוא פחות רצוני. למה? משום שאף אחד לא מתכוון במודע להפוך להיות נשלט על ידי התשוקות הללו או להגדיר את עצמו כאדם מתמכר להנאות. אנשים לא שואפים שיהיה להם אופי פגום – הם פשוט נופלים להרגלים רעים כאשר הם בוחרים שוב ושוב הנאות לטווח קצר על פני הטוב לטווח הארוך. זהו הצטברות של הבחירות הללו שמעצבות את האדם לכדי אדם מתמכר, אף על פי שזה לא היה מטרתו המקורית.