אתיקה

אריסטו מצביע על הסתירה והפגם בהתנהגותו של האדם הנהנתן. אדם כזה משתוקק לכל הדברים המענגים—ובעיקר לאלה שמביאים את מירב ההנאה—ונשלט לחלוטין על ידי תאוותיו, לעיתים עד כדי הקרבת היבטים חשובים אחרים של החיים. אולם, למרדף הזה יש מחיר: הם חווים כאב לא רק כאשר הם אינם משיגים את מה שהם חושקים בו, אלא אפילו בזמן שהם פשוט כמהים אליו. זאת משום שתשוקה גולמית, או תאווה, באופן טבעי מביאה אי-נוחות כאשר היא אינה מתמלאת. אריסטו מדגיש כאן את האירוניה: זה נראה בלתי הגיוני וכמעט אבסורדי לסבול כאב במרדף אחרי הנאה, שכן השניים אמורים להיות הפכים, ובכל זאת, זה בדיוק מה שקורה לאדם הנהנתן.

אריסטו טוען שמאוד נדיר להיתקל באנשים שאין להם יכולת ליהנות מתענוגות בכלל, או שנהנים מהם פחות ממה שראוי להם באופן טבעי. למעשה, חוסר רגישות קיצוני כזה לתענוגות נראה כמעט לא אנושי. אפילו בעלי חיים, כפי שמציין אריסטו, יכולים להבחין בין סוגי מזון שונים, ולהעדיף אחד על פני האחר, תוך שהם חווים הנאה מדברים מסוימים.

לכן, אם היה אדם שלא הרגיש שום הנאה כלל – או שלא מצא שום דבר מפתה במיוחד לעומת דברים אחרים – אותו אדם היה כה רחוק מהחוויה האנושית הנורמלית, עד שהיה למעשה משהו אחר שאינו אנושי. מצב כזה הוא כה יוצא דופן, שאיש לא טרח אפילו לתת לו שם, מכיוון שמקרים כאלה כמעט ואינם קיימים.

קטע זה מתמקד ברעיון של אריסטו על ה"אדם המתון", אדם שמציג גישה מאוזנת והגיונית כלפי הנאה. הרעיון הוא שהאדם המתון אינו מתמקד או חושק בהנאות מופרזות וקלות דעת שעלולות לגרום נזק או היגררות לקיצוניות, כפי שעושה האדם המתמכר לתענוגות. למעשה, הוא נוטה להתרחק או אף לא לאהוב את ההנאות הקיצוניות הללו. יחד עם זאת, האדם המתון אינו שולל את כל ההנאות עד כדי הכחשת מה שטבעי או מועיל לבריאותו – זו אינה מטרתו של אריסטו.

במקום זאת, יחסו כלפי ההנאה הוא מדוד ומחושב. הוא מקבל ושואף להנאות שהן טובות עבורו, כמו אלו הקשורות לבריאות או לרווחה הכללית שלו, אך רק במידה סבירה. הוא גם נהנה מהנאות אחרות, כל עוד הן אינן פוגעות בעדיפויות חשובות יותר, אינן סותרות את יושרו המוסרי (מה שראוי) או חורג מהמשאבים הזמינים לו (ממה שיש ברשותו). וכך, האדם המתון ניגש אל ההנאה באיזון – חושק ונהנה ממנה היכן שזה הגיוני, אך תמיד בגבולות. עבור אריסטו, הדרך האמצעית הזו היא מה שנראה כמו חיים מוסריים כשמדובר בהתמודדות עם הנאה.

אריסטו מציין שכאשר אדם מתעלם מגבולות או מהקשר הנכון להנאה מתענוגות, הוא מייחס להם ערך גבוה יותר מזה שהם באמת ראויים לו. זוהי טעות מכיוון שהיא מובילה לאי-איזון – מתן עדיפות לסיפוק רגעי על פני מטרות משמעותיות או חשובות יותר כמו בריאות, מידה טובה או שכל.

לעומת זאת, האדם המתון – האידיאל שאריסטו מתאר – פועל בהתאם למה שהוא מכנה "הכלל הנכון". משמעות הדבר היא שהרצונות והפעולות שלו מונחים על ידי השכל והמתינות. אדם כזה נהנה מתענוגות באופן הראוי – בדרך הנכונה, בזמן הנכון, ובמידה הנכונה, תוך התחשבות בשאלה אם תענוגות אלו מתיישבים עם ערכים רחבים יותר כמו בריאות, אחריות או התנהגות נאצלת. האדם המתון יוצר איזון, מתוך כיבוד הגבולות ששכלו מתווה, ולא מתוך היגררות אחר רצונות מופרזים.

בקיצור, האדם המתון הולך בעקבות השכל וההרמוניה, ולא בעקבות דחפים או הגזמות.