אתיקה

אריסטו מציין כאן בבירור שלהתמכר להנאות באופן מופרז - מעבר למה שסביר או מתאים - זה מה שהוא מגדיר כ"פינוק עצמי" (או חוסר שליטה עצמית). יתרה מכך, התנהגות זו לא רק נתפסת כבלתי רצויה; היא גם ראויה לגנאי או נתפסת כלא מוסרית (אשמה מוסרית). למעשה, ההתמכרות להנאות משקפת אופי לקוי וכישלון בהפעלת משמעת או מתינות נאותה.

בקטע זה, אריסטו מציין הבחנה: כשמדובר בהתמודדות עם כאב, איננו משתמשים במונחים "מתון" או "נהנתן" כדי לתאר את התנהגות האדם. זאת בניגוד למצבים הקשורים לאומץ, שבהם אנו מהללים מישהו על כך שהוא מתמודד עם כאב או פחד באומץ. במילים אחרות, בדיונים מוסריים בנוגע לשליטה עצמית (מתינות) או לעודף תענוגות, המונחים הללו מתייחסים באופן ספציפי לאופן שבו אנו מתמודדים עם תענוגות, ולא כיצד אנו מתמודדים עם כאבים. אומץ מתמקד בהתמודדות עם קשיים או פחדים, ואילו המתינות עוסקת בהתנגדות למשיכה של תענוגות.

למעשה, הוא ממקד את ההגדרה: המתינות עוסקת בשליטה עצמית ביחס לדברים הנעימים, ולא ביחס לחוויה של כאב. הבהרה זו עוזרת לו להניח את הבסיס לדיון רחב יותר על שליטה עצמית ועל עודף.

חלק זה מדגיש פרדוקס מעניין לגבי אנשים המתמסרים לתענוגות. אריסטו אומר שאדם המתמסר לתענוגות חווה כאב או אי נוחות לא בגלל משהו שממש מזיק לו או חיוני להישרדותו, אלא בגלל שאינו יכול להשיג דבר שהוא מוצא מהנה. במילים אחרות, עצם החתירה לתענוג או היעדרו גורמים לו סבל. הדבר משקף כיצד קשר לא בריא לתענוג – או רצון מופרז אליו – יוצר מתח רגשי או נפשי, מה שעשוי להיראות אירוני, בהתחשב בכך שתענוג אמור להיות מקור להנאה או להקלה, ולא לכאב.

בקטע הזה, אריסטו מצביע על תכונה חשובה של האדם המתון, שהיא שליטה עצמית ואיזון. אדם מתון אינו מתערער או מתייסר כאשר אינו זוכה להתפנק בדברים מהנים, וגם אינו סובל מבחינה רגשית כשהוא נמנע מהם. למעשה, הוא מגלה ניתוק בריא מתענוגות חומריים או חושיים – הוא נהנה מהם כשזה מתאים, אך אינו נשלט על ידי תשוקה אליהם. זה משקף הרמוניה פנימית וכוח, שכן אושרו אינו תלוי בהתמכרות מתמדת לתענוגות.