אתיקה

אריסטו מבדיל בין שני סוגי רצונות או תשוקות: אלה שהם משותפים וטבעיים לכל בני האדם, ואלה שהם אישיים ונרכשים. לדוגמה, הצורך במזון ובשתייה הוא אוניברסלי ומניעתו נובעת מהטבע—כל אדם רעב או צמא ירגיש את הדחף לספק את הצרכים הללו. באותו אופן, ייתכן שלצעירים יהיו תשוקות טבעיות לאהבה או אינטימיות, כפי שמתאר זאת הומרוס בצורה פואטית. אלו דחפים בסיסיים הקשורים להישרדות האנושית ולחיוניותה.

עם זאת, בעוד שהצורך הבסיסי במזון או באהבה הוא טבעי ומשותף לכולם, ההעדפות הספציפיות לגבי סוגי המאכלים, המשקאות או צורות האהבה הן אישיות ומעוצבות על ידי החוויות, התרבות ואורח החיים של האדם. הטעם הייחודי שלך למנה מסוימת, משקה מסוים או עניין רומנטי מסוים אינו משותף לכולם, והוא משקף את האופן שבו רצונות יכולים להיות "נרכשים" ומותאמים מעבר לרמה הטבעית.

בחלק זה מודגש שאמנם יש רצונות או תשוקות שנראים אישיים וייחודיים לנו בלבד ("שלנו ממש"), הם עדיין מבוססים בחלקם על טבע האדם. במילים אחרות, גם העדפות אישיות מושפעות מן הנטייה הטבעית הבסיסית למצוא דברים מסוימים כמהנים. עם זאת, מה שמענג אדם אחד עשוי להיות שונה עבור אדם אחר, מכיוון שהעדפות מעוצבות על ידי תכונות אישיות, הרגלים או חוויות. באותו הזמן, ישנם הנאות שמהנות כמעט עבור כולם באופן אוניברסלי — יותר מאשר חוויות מקריות או "מזליות" — מה שמעיד על מאפיין משותף בטבע האנושי במה שאנו מוצאים כמהנה.

אריסטו מציין שכשמדובר בתשוקות טבעיות (כמו רעב וצמא), רוב האנשים אינם טועים באופן משמעותי, משום שדחפים אלו מבוססים על צרכים בסיסיים של האדם. עם זאת, כאשר אנשים כן שוגים בתשוקות הטבעיות הללו, מדובר לרוב בכיוון של הגזמה. לדוגמה, במקום לאכול או לשתות במידה שמספקת מחסור טבעי (כמו רעב או צמא), ישנם אנשים שמגזימים ומצריכים יותר ממה שהם באמת זקוקים לו. זה פוגע באיזון שהתשוקות האלו נועדו לשרת – הן קיימות כדי "לחדש" את הגוף, ולא כדי להעמיס עליו או להזיק לו על ידי הפיכתן לזללנות או צריכת יתר.

אריסטו משתמש במונח "אלי הבטן" כדי לבקר אנשים שמפריזים באכילה ובשתייה עד כדי עודף. אנשים אלה נותנים עדיפות להנאות האכילה והשתייה הרבה מעבר למה שסביר או נחוץ, ומתנהגים כאילו הם סוגדים לתשוקות הפיזיות שלהם, כאילו הבטן שלהם היא "אלוהיהם". לפי אריסטו, התנהגות כזו היא מבזה ומשקפת אופי כנוע—גישה שמונעת באופן יתר על המידה על ידי אינסטינקטים בסיסיים וחייתיים במקום על ידי היגיון, שליטה עצמית או שאיפות גבוהות יותר. זה מעיד על חוסר משמעת וכישלון לעלות מעל להתמכרות החומרית בלבד, דבר שהוא רואה כלא ראוי לאדם.

אריסטו דן באופן שבו אנשים עשויים לסטות ממה שנחשב להיגיון או למידה הטובה בכל הנוגע לחיפוש אחר הנאות אישיות. הוא מבחין בין "תשוקות טבעיות" (כמו רעב או צמא, שקשורים לצרכים בסיסיים של האדם) לבין הנאות אישיות יותר או נרכשות המשתנות מאדם לאדם.

כאן הוא מסביר שאנשים נהנתנים חוטאים בשלושה מישורים:

1. הם מוצאים הנאה בדברים שלא ראוי ליהנות מהם – דברים מזיקים, בלתי ראויים או מבישים ("שנואים").
2. גם כאשר זה בסדר ליהנות ממשהו, הם עושים זאת במידה מוגזמת – מעבר למה שנחוץ או מקובל.
3. הם נהנים מדברים אלו יותר מרוב האנשים, מה שמעיד על קשר קיצוני או בלתי מופרז.

בעצם, נהנתנות כוללת גם בחירה גרועה של הדברים שמוצאים בהם הנאה וגם חוסר יכולת לתרגל מתינות. המרדף האובססיבי אחר הנאות מוגזמות או בלתי ראויות מנוגד לאיזון ולהיגיון שאריסטו רואה כמפתח לחיים מוסריים ומספקים.