אתיקה

אריסטו מסביר כאן שבעלי חיים אינם חווים הנאה מחושיהם (כמו ריח, שמיעה או ראייה) באותו אופן שבו בני אדם חווים זאת. כאשר כלב מריח ארנב או אריה שומע את קולו של שור, הם אינם נהנים מהריח או מהקול כשלעצמם. במקום זאת, חוויות החושים עבורם הן סימנים לכך שיש מזון בקרבת מקום. ההנאה שהם חווים נובעת מהאכילה עצמה ולא מהחוויה החושית. לדוגמה, הכלב שמח כי ריח הארנב מסמן לו שהוא יכול לצוד ולאכול אותו, והאריה מגיב לקול השור משום שהוא מציין שהטרף הבא שלו נמצא באזור. לכן, השמחה שבעלי חיים מראים במקרים הללו לא נובעת מחושיהם עצמם אלא מהציפייה או התוצאה, הקשורה לצורכי הישרדות כמו אכילה.

אריסטו אומר שהמושגים של איפוק (שליטה עצמית) והתמכרות (חוסר ריסון) קשורים באופן הדוק להנאות שמשותפות לבני האדם ולבעלי החיים, בעיקר להנאות הקשורות למגע ולטעם. הנאות אלה נחשבות בסיסיות יותר, אינסטינקטיביות, ואפילו "חייתיות" בטבען, מכיוון שהן נובעות מתחושות גופניות ותשוקות פיזיות. למעשה, אלו סוגי הנאות שמחברות אותנו יותר לטבע החייתי שלנו מאשר לצדנו התבוני והאנושי.

אריסטו מבצע כאן הבחנה חשובה בין החושים לבין ההנאה האנושית. הוא מציין שאנשים המתאפיינים בנטייה להנותנות עצמית (פינוק עצמי) אינם עוסקים באמת בחוש הטעם במובנו המעודן או האינטלקטואלי - היכולת להבחין ולהעריך טעמים, כמו טועם יינות שמנתח משקה או שף שמתבל מנה במיומנות. במקום זאת, הם מתמקדים בהנאה הבסיסית והפיזית שמגיעה דרך המגע, שאותו הוא מתאר כהנאה גופנית ישירה מצריכת מזון, שתייה או השתתפות בפעילות מינית.

במונחים מודרניים, אריסטו מתאר כיצד הנהנתנות העצמית אינה עוסקת בליהנות או להעריך דבר בצורה מחושבת ומעמיקה (למשל, הטעמים המעודנים של ארוחה גורמה), אלא בחיפוש אחר התחושות הגופניות הגולמיות שמגיעות מסיפוק דחפים. זה לא ההנאה המתוחכמת של הבנה או הערכת החוויה, אלא ההנאה הפיזית שלוקחת את המוקד. הדגש הזה על המגע כחוש הדומיננטי קושר את ההתנהגות הנהנתנית לדחפים פשוטים ויותר חייתיים.

אריסטו מדגיש את הרצון המוגזם והכמעט אבסורדי להנאות על ידי הזכרת "גרגרן" (אדם שאוהב באופן מופרז מאכלים משובחים). גרגרן זה, בצורה הומוריסטית, רצה שיהיה לו גרון ארוך כמו של עגור (ציפור הידועה בצווארה הארוך במיוחד) כדי שיוכל להאריך את תחושת האוכל העובר בו. הנקודה המדוברת היא שהנאתו של האדם הזה לא הייתה רק באכילה להזנה או לטעם, אלא באובססיה הלא-מידתית לתחושה הפיזית עצמה, למגע של האוכל.

אריסטו משתמש בדוגמה זו כדי לבקר את ההשתעבדות לתאוותנות עצמית, ומאפיין אותה כמיקוד נמוך ובעל אופי חייתי בהנאה פיזית, לעומת גישה מעודנת או רציונלית יותר להנאה.

אריסטו מדגיש שההתמכרות לתענוגות, שקשורה במיוחד להנאות המגע והתשוקה (כמו אכילה, שתייה או רצונות מיניים), מחברת אותנו לחוויית החושים הבסיסית והנפוצה ביותר שמשותפת לכל בעלי החיים. בגלל זה, הוא רואה בהתמכרות כמשהו שמגיע לו ביקורת. למה? כי היא ממקדת אותנו במה שאנחנו חולקים עם בעלי החיים, במקום במה שמרומם אותנו כבני אדם רציונליים ומוסריים. להעדיף או לאהוב יתר על המידה את ההנאות הבסיסיות האלו, משמעו לפעול יותר כמו חיה שמונעת מאינסטינקט, מאשר כמו אדם חושב ומוסרי.

בקטע זה, אריסטו מעמיק את מחשבותיו על תענוגות המגע ועל הקשר שלהם להתמכרות עצמית. הוא מציין שלא כל התחושות הפיזיות או ההנאות הנובעות מהמגע קשורות להתמכרות עצמית. לדוגמה, ישנן הנאות מגע בריאות או "ליברליות", כמו התחושה הנעימה של התחממות ונוחות לאחר עיסוי שמתרחש לאחר פעילות גופנית (פרקטיקה נפוצה בבתי ההתעמלות של יוון העתיקה). סוגים אלו של הנאות פיזיות נתפסו כמאוזנים יותר, מקושרים לרווחה כללית ומשפיעים על הגוף כולו.

עם זאת, אריסטו מציב ניגוד בין אלו לבין סוגים ספציפיים של הנאות פיזיות שאותן מחפשים האנשים המתמכרים לעצמם. הנאות אלו ממוקדות יותר – לא בכל הגוף, אלא באזורים מסוימים הקשורים לצריכת יתר, כמו אכילה, שתייה או מין. עבורו, מיקוד זה בהנאות גופניות מבודדות משקף טבע נמוך יותר, כמעט חייתי, שמרחיק את בני האדם מתכונותיהם הרציונליות והנעלות יותר. התמכרויות מסוג זה מאופיינות בחוסר מידה ובעודפות שאינן נשלטות על ידי ההיגיון או המתינות.