אתיקה

הקטע הזה מבחין בין סוגים שונים של הנאות הנובעות מחוש הריח, וכיצד החברה תופסת אותן במונחים של שליטה עצמית או פינוק יתר. אריסטו מציין שנהנים מריחים נעימים – כמו אלו של תפוחים, ורדים או קטורת – לא נתפסים כמי שנתונים לפינוק עצמי. ריחות אלה אינם מקושרים באופן חזק להשתוקקות פיזית או תאוות גופניות.

לעומת זאת, הוא מדגיש שאנשים שנהנים מריחם של דברים כמו בשמים עשירים או מאכלים מפוארים עלולים להיתפס כמי שמפקירים את עצמם לתאוותיהם, משום שריחות אלו מעוררים מחשבות על סיפוק תיאבון פיזי – כגון אכילה, שתייה, או הנאות גופניות. למעשה, לא ההנאה מהריח לבדה היא החשובה, אלא האם היא קשורה להשתוקקות עמוקה יותר או לחוסר מתינות בפינוק. הדבר משקף את העיסוק הרחב יותר של אריסטו באופן שבו מתינות, או שליטה עצמית, משפיעה על ההנאות החושיות שלנו.

אריסטו מציין שאפילו אנשים שרק רעבים יכולים להרגיש עונג מריח של אוכל – זה טבעי. עם זאת, אם מישהו מוצא הנאה מוגזמת בריחות האלה באופן קבוע – ומתמקד בהם יתר על המידה משום שהם מעוררים או מחזקים את הרצון להתענג – הדבר מעיד על אופי של פינוק עצמי. עבור אנשים מפונקים, החוויות החושיות האלה (כמו ריח של אוכל טעים) קשורות לתשוקותיהם העזות, משום שהם מתמקדים בסיפוק היצרים הפיזיים שלהם במקום לתרגל מתינות או איפוק.