אתיקה

אריסטו מסביר כי מתינות, או ריסון עצמי, קשורה באופן ספציפי להנאות גופניות, אך לא כל ההנאות הגופניות נכללות בתחום זה. לדוגמה, אנשים שמוצאים שמחה בחוויות חזותיות – כמו התבוננות בצבעים, צורות, או יצירות אמנות – אינם מתוארים כמתונים או כנהנתנים. עם זאת, גם בהנאות חזותיות, ניתן לחוות אותן באופן מאוזן, מוגזם או חסר. הנקודה היא שהמתינות לא עוסקת בכל הנאה פיזית, אלא בסוגים מסוימים – ומשאירה דברים כמו הנאה אסתטית מחוץ למיקוד המרכזי שלה. המתינות מתמקדת יותר בהנאות עמוקות ופרימאליות יותר, ולא בהנאות אינטלקטואליות או אסתטיות.

אריסטו מדגיש כי מידת המידה (מתינות), בתור מעלה, אינה מתייחסת לכל סוגי ההנאות, אלא רק לכמה הנאות ספציפיות, בעיקר הנאות גופניות. כאן הוא מתייחס להנאות הקשורות לראייה (כמו הנאה מצבעים או אמנות) ולשמיעה (כמו מוזיקה או משחק). אף על פי שאנשים עשויים ליהנות מהדברים הללו במידה מתונה או מופרזת, החברה בדרך כלל אינה מתייגת מישהו כ"מתון" או "נהנתן" על סמך מידת ההנאה שלו מהנאות לא-גופניות אלה. עבור אריסטו, הנאה מהדברים הללו אינה קשורה באמת למסגרת המוסרית של מתינות ושליטה עצמית – הן אינן משתייכות לאותה קטגוריה אתית כמו הנאות הגוף, שהן מחוברות באופן הדוק יותר למידה של מתינות.