אתיקה

אריסטו מגדיר סוגים שונים של בורות שעלולים להוביל אדם לפעול באופן לא רצוני או שלא במכוון. הוא מציין היבטים שונים שאדם עשוי להיות בלתי מודע להם במהלך פעולה כלשהי:

1. מי הם עצמם – למרות שזה נדיר (מכיוון שרוב האנשים מכירים את עצמם), בורות לגבי תפקידם או זהותם עלולה לגרום לבלבול.

2. מה הם עושים – ייתכן שמישהו אינו מבין לחלוטין את טיב פעולתו או את השפעתה.

3. במי או במה הם פועלים – הבנת המטרה או מקבל הפעולה היא קריטית; טעויות כאן עלולות לגרום לנזק בלתי מכוון.

4. הכלי או האמצעי שהם משתמשים בהם – אדם עשוי שלא להיות מודע למה שהוא משתמש בו כדי לבצע את הפעולה (למשל, נשק או מכשיר) ועלול להשתמש בו בצורה שגויה.

5. המטרה או התוצאה של פעולתם – אדם יכול להאמין בטעות שפעולתו תוביל לתוצאה טובה (כמו לסייע למישהו), אך למעשה לגרום נזק מבלי להתכוון.

6. האופן שבו הפעולה מבוצעת – ייתכן שאדם אינו מודע לשאלה אם הוא פועל בעדינות, בנוקשות, או באופן הולם, מה שעלול להשפיע על התוצאה או על האופן שבו פעולתו נתפסת.

ניתוח זה מדגיש כי בורות בכל אחד מההיבטים הללו יכולה להוביל אדם לפעול בניגוד לכוונותיו או לאחריותו המוסרית. אריסטו מתכונן להרחיב כיצד בורות מעין זו משתלבת במושג הפעולות הלא רצוניות.

בחלק זה, אריסטו דן בסוגי הבורות שיכולים להוביל לכך שפעולות ייחשבו כ"בלתי רצוניות". תחילה, הוא שולל את הרעיון שמישהו יכול להיות בור לזהותו העצמית או לעובדה שהוא זה שפועל—אלא אם כן אותו אדם מנותק מהמציאות (משוגע). בעקרון, הוא טוען שזה לא סביר שאדם לא יבין את זהותו שלו בזמן הפעולה.

עם זאת, אדם כן יכול להיות בור בנוגע להיבטים אחרים של פעולתו, כמו מה בדיוק הוא עושה או מה יהיו ההשלכות של פעולתו. לדוגמה:

- מישהו עשוי לומר משהו מבלי להבין את חשיבותו, כמו לשתף סוד בטעות—לחשוב שזה לא מזיק לומר, ורק מאוחר יותר להבין שזה לא היה כך.
- הדוגמה של אייסכילוס (ממקרה שקרה במציאות): נטען שהוא חשף סודות מקודשים מבלי להבין את ההשלכות, מה שמראה בורות לגבי מה בדיוק הוא חשף.
- דוגמה נוספת: מישהו עשוי לשגר נשק בטעות (למשל, כלי קטפולטה) תוך כדי כוונה פשוט להדגים את השימוש בו. האדם לא התכוון לגרום נזק, אלא חסרה לו מודעות מלאה להשפעה המלאה של מעשיו.

אריסטו משתמש בדוגמאות אלו כדי להדגיש שבורות בנוגע לפרטים מסוימים של הפעולה, במקום בורות עצמית או עקרונות כלליים, היא זו שמובילה לטעויות הנחשבות לבלתי רצוניות.

אריסטו מביא דוגמאות למצבים שבהם אדם פועל מתוך אי ידיעה של פרטים או נסיבות מסוימות, מה שעלול להוביל לתוצאות בלתי מכוונות. למשל:

1. מרופה שחושבת שבנה הוא אויב - זהו אזכור ממיתוס יווני, שבו אי ידיעת הזהות של האדם מובילה לטעות חמורה. טעויות כאלה קורות לעיתים כאשר מישהו לא מבין במלואו עם מי הוא מתמודד.

2. לחשוב שחנית מחודדת מכוסה בכפתור - מדובר בטעות בהבנה של טבעו של חפץ. אם מישהו חשב שהחנית בטוחה (בזכות כפתור בקצה שמגן עליה) אבל היא למעשה מסוכנת, פעולתו עם החנית עלולה לגרום נזק שלא בכוונה.

3. לטעות בין אבן רגילה לבין אבן ספוגית (פומיס) - זו דוגמה נוספת לאי הבנה של תכונות של חפץ, שעלולה להוביל לתוצאות בלתי מכוונות.

4. לתת לאדם משקה כדי להצילו, אך באמת להמית אותו - זה מראה כיצד מישהו עשוי להתכוון לעשות דבר חיובי (כמו לתת תרופה שיעזור להחלמה) אבל גורם נזק עקב אי ידיעה, אולי באשר להשפעת התרופה או למצבו של מי שמקבל אותה.

5. לנסות לגעת במישהו בעדינות אבל לפצוע אותו בטעות - כמו באימון קרב, מישהו עשוי להתכוון למגע בלתי מזיק אך לפגוע בטעות בגלל שלא הבין את העוצמה או את השפעת פעולתו.

דוגמאות אלו מדגישות כיצד אי ידיעה על גורמים מסוימים—כמו זהות של אדם, טבעם של חפצים, או תוצאות מעשה מסוים—יכולה לגרום לאנשים לפעול בצורה שגורמת נזק לא מכוון. אריסטו משתמש בתרחישים אלו כדי להראות כיצד פעולות שנעשו מתוך אי ידיעה כזו יכולות להיחשב כבלתי רצוניות, במיוחד אם האדם מרגיש חרטה או כאב בעקבותיהן.

כאן אריסטו מסביר שבורות יכולה להתייחס להיבטים שונים של פעולה, ובעיקר לנסיבות או ההקשר הסובב אותה. אם מישהו לא מודע לפרט חשוב לגבי פעולתו—כמו המצב הספציפי, האנשים המעורבים, או התוצאה המיועדת—ייתכן שהפעולה שלו תיחשב כ"בלתי רצונית". עם זאת, "חוסר הרצוניות" הזה הוא המשמעותי ביותר כשהבורות נוגעת להיבטים הקריטיים ביותר של המצב, ובעיקר למטרה או לתוצאה של הפעולה. כדי שפעולה תיחשב באמת בלתי רצונית בשל בורות, זה לא מספיק שהאדם לא מודע לפרטים שוליים—זה חייב להיות קשור לעובדות מרכזיות שמשפיעות ישירות על מה שהוא עושה ולמה.

במילים פשוטות יותר, אם אדם לא יודע דבר חיוני לגבי הקשר הפעולה שלו—כמו לטעות בין חבר לאויב או להאמין שמשהו תמים הוא מסוכן—ייתכן שהוא לא יהיה אשם לחלוטין, מכיוון שהיה חסר לו מידע קריטי.

אריסטו מדגיש שכדי שפעולה תיחשב באמת כבלתי רצונית בשל בורות, עליה לעמוד בשני קריטריונים:

1. היא חייבת לגרום למבצע הפעולה סוג של כאב או חרטה ברגע שהוא מבין מה קרה.
2. הכאב הזה, או חרטה זו, מראים שהאדם לא התכוון לפעול בדרך זו; הוא לא בחר במודע או בכוונה תחילה לגרום נזק או לפעול שלא כראוי.

במילים אחרות, אם מישהו עושה דבר מזיק או שגוי מתוך בורות (למשל, בגלל שלא ידע עובדה מסוימת או טעה בהערכת מצב), אבל אינו מרגיש חרטה או צער לאחר מכן, פעולתו אינה באמת "בלתי רצונית." פעולות בלתי רצוניות אמיתיות נובעות מבורות ומלוות בהכרה רגשית בטעות.